הכל התחיל ב"טור השביעי" שפרסם אלתרמן ביום שישי, 30 באפריל 1954, כ"ז בניסן תשי"ד – שהיה יום הזיכרון לשואה ולגבורה. וזה היה הבית הפותח של השיר:

וּבְיוֹם הַזִּכָּרוֹן אָמְרוּ הַלּוֹחֲמִים וְהַמּוֹרְדִים:

אַל תַּצִּיבוּ אוֹתָנוּ עַל כַּן, לְהִבָּדֵל מִן הַגּוֹלָה כְּאוֹר־יָהֵל.

בִּשְׁעַת הַזִּכָּרוֹן הַזֹּאת אֲנַחְנוּ מִן הַכַּן יוֹרְדִים

לָשׁוּב וּלְהִתְעָרֵב בָּאֲפֵלָה עִם קוֹרוֹתָם שֶׁל הֲמוֹנֵי בֵּית־יִשְׂרָאֵל.

 

והדברים המשיכו בשיר ברוח זו: יש לדחות את שגרתה של המליצה ואת טיפוח הסמלים המקובלים המעמידים את הלוחמים במרכז. אף אין זה נכון לשים חיץ בין מותן של הקהילות לבין "גִבּוֹרֵי הַפַּרְנָסִים וּשְׁתַדְלַנִים", הלא הם אנשי היודנרט, שלהם העניק אלתרמן בשיר זה רהיביליטציה גמורה. מי שראה בתקופה ההיא בכל מורכבותה ומי שראה את הגבורה שהתחוללה בה, דווקא הוא יימנע מלומר כי "חוֹתַם הַקְּרָב" הוא זה המייצג אותה באופן הנכון. "הַמֶּרֶד הוּא רַק תָּו אֶחָד בַּפָּרָשָׁה", קבע אלתרמן ללא שמץ של היסוס – הוא בוודאי אינו מוקד התקופה.

 

מה שאמר אלתרמן בשיר זה לא נאמר כלל בחלל ריק: הדברים נאמרו בהקשר של משפט גרינוולד-קסטנר, שנפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים בינואר 1954. ישראל קסטנר, שהיה סגו יושב ראש ועדת ההצלה בהונגריה, עמד במרכזו של משפט דיבה שיזם היועץ המשפטי לממשלה כדי להגן על שמו הטוב של קסטנר אל מול דברי הבלע שכתב עליו מלכיאל גרינוולד בנוגד לפעילותו בתקופת השואה ולאחריה; אלא שבאחת היה המשפט ל"אני מאשים" בוטה ומרגיז המופנית כלפי המנהיגות היהודית בתקופת השואה. הראייה המקוטבת של השואה – זו שיצרה ניגוד בין המרד וההתנגדות האקטיבית ובין ההתנהלות ה"פסיבית" של ההמון היהודי, ועוד יותר מזה בינו לבין המנהיגות היהודית שפעלה מתוך שיתוף פעולה עם הנאצים – הייתה באותה עת נחלת הרבים. עוד ב־1947 הציג אלתרמן עמדה בלתי שגרתית בעליל בסוגיה זו, בעת שאמר לאבא קובנר, שאילו הוא, אלתרמן, היה שם – היה עם אנשי היודנרט. הרי מישהו היה צריך לקחת אחריות, מישהו מבין המנהיגים היה חייב להידבר עם נציגי השלטון הנאצי; אז אי אפשר כך, במחי יד, לקום בוקר אחד, ועוד בטריטוריה שלא טעמה את טעם השואה, ולהעמיד את קסטנר אל עמוד קלון?

 __________________________________________________________________________________________________________________________

דן לאור ורחל סטפק, "הפנקס הרביעי: נתן אלתרמן כותב על משפט גרינוולד-קסטנר", מתוך: שואה ואנטישמיות במחקר ובשיח הציבורי: ספר יובל לדינה פורת (עורכים: רוני שטאובר, אביבה חלמיש, אסתר ובמן), יד ושם ואוניברסיטת תל אביב, 2015