יצחק אלתרמן, לבוש בלבוש עירוני מוקפד למדי כיאה לתפקידו, ניגש אל בתו האהובה, שהניחה את הפטיש, ויחד סרו לצדי הדרך. הם דיברו ודיברו. על מה דיברו? על אותו נושא עצמו שדיברו בו כבר בעבר, אך הפעם ניסה האב להעלות אותו מחדש: תחזרי הביתה, את תלמידה כל כך מוכשרת, הצטיינת בגימנסיה הרצליה, תעזבי את הקיבוץ, את הכביש, תניחי את הפטיש, לוסה, תלכי ללמוד, אי אפשר להמשיך ככה! אך הדברים נפלו על אוזן ערלה. מתמיד הם נפלו על אוזן ערלה, שהרי כבר בימי בית הספר התיכון היתה לאה פעילה בתנועת נוער חלוצית — תחילה במחנות העולים ובהמשך בשומר הצעיר — אחר כך הצטרפה לקבוצת הכשרה של התנועה שפעלה בשכונת נחלת יצחק, בגבול תל אביב־גבעתייים, שם גם הכירה את משה לבקוביץ, שעתיד היה להיות בעלה. משם עברו שניהם יחד עם יתר חברי הקבוצה לקיבוץ בית אלפא. כשהיה צריך לעבוד בחקלאות עבדו בחקלאות וכשהיה צריך לסלול את הכביש שבין בית שאן לעפולה יצאו למשימה זו, ומעבר לפתח היו משימות חלוציות אחרות, לא פחות חשובות מאלה.

 

לאה היתה עצמאית, דעתנית ומי שמאמינה בכל לב במה שהיא עשתה, וגם דברי הכיבושין של אביה הסמכותי, האב לאין קץ, לא גרמו לה לשנות את דעתה. השיחה הסתיימה בלא כלום. עוד באותו יום חזר יצחק אלתרמן לביתו בתל אביב כשהוא מותש לגמרי, מודע היטב לכישלון השליחות שקיבל עליו. לסובבים

.אותו אמר את המשפט הבא: "לוסה לא תחזור... לוסה לא תחזור".

 

ואכן לוסה לא חזרה: היא השאירה מאחור את תל אביב, את חבריה וחברותיה בוגרי הגימנסיה שהמשיכו בלימודים גבוהים, את ההורים יצחק ובלה שהיו אז משועי העיר, את הסבתא הקשישה והאהובה סטרנה פרידה שהיתה חלק בלתי נפרד ממשק ביתם ואת האח הגדול והנערץ נתן, או "נוֹנה", כשמו בפי בני הבית, שחזר זה לא מכבר מלימודיו האוניברסיטאיים בצרפת ושכוכבו החל לזרוח אז בשמי הספרות העברית. המילון שלה היה אחר לגמרי וכלל מושגים כמו: חלוציות, יישוב הארץ, הגשמה, קיבוץ, עבודת כפיים וגם סוציאליזם. ובזמן שכל הארץ שרה את המלים המופלאות שכתב אחיה על עמק תפארת, על הדרך הנפקחת בין נהלל לבית אלפא, או את השיר "הַךְ, פַּטִּישׁ! עֲלֵה וּצְנַח! / כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח", היתה היא עצמה בלב המעשים: בעמק עצמו, בבית אלפא, מכה את האבן בפטיש (בדיוק כמו שרואים בצילום), חוצה ברגליים יחפות את ים הדגן המתנועע ולעתים, לעת ערב, יוצאת עם חבריה בריקוד הורה סוער, לא פעם היה זה אפילו "הורה סחרחורת" פרי עטם של אלתרמן וידידו המלחין יואל ולבה. "לֹא אֶל שָׂכָר הַלֵּב פָּתוּחַ, / לֹא לִתְהִלָּה נָשָׂאנוּ רֹאשׁ, / אָנוּ יָצָאנוּ עִם דִּגְלֵי הָרוּחַ / אֶת הָאֲוִיר בְּשִׁיר לַחְרֹשׁ".