בשנת 1765 יצא לאור באנגליה אוסף בלדות ושירי־זמר ישנים מן המורשת האנגלית והסקוטית שבעל־פה ובכך הובא אל תחומיה המוכּרים של הספרות נכס רב הנמנה מאז עם מיטב ערכיה של שירת העולם. אותו אוסף נקבץ והוצא לאור על־ידי תומאס פֶּרסי, בישוף של הכנסיה, לפי כתב־יד ישן שנתגלה בסקוטלנד ובו כמאתיים שירים ושירות.

 

כתב־יד זה נמצא "כשהוא מוטל מלוכלך על הרצפה" בחוותו של בעל־אחוזה ודפים רבים חסרים בו מאחר שנתלשו בידי המשרתות כדי להבעיר אש באח. פֶּריסי מספר כי הוא "הראה את הכתב לכמה וכמה ידידים מלומדים ונבוני־דבר והללו מצאו כי תכנו מוזר ומעניין (curious) מכדי להפקירו לשכחה". על החומר שנמצא בכתב־היד הוסיף המוציא־לאור שירי־זמר רבים ושונים שלקט ממקורות שבעל־פה ושבכתב וכך נוצר האוסף הגדול של "שרידות השירה האנגלית הקדומה" (Reliques of Ancient English Poetry) ששנת הופעתו נחשבת תאריך־יסוד בחקר הבלאדה של אנגליה וסקוטלנד.

 

עבודה רבה של פיענוח ומחקר, הן לגבי הטכּסטים עצמם והן לגבי תקופתה של שירת הבאלדה העממית שבעל־פה ודרכי חיבורה ותפוצתה, השקיע פּרסי באוסף שלו. כיום יש טוענים כנגדו על שלא מנע עצמו לפעמים ממעשה שיפוץ־כביכול של הנוסח הישן, אך "כתב־יד־פרסי" הוא עד היום שם־דגבר ומקור ראשון־במעלה לבעלי־אסופות. אחרי ה"שרידות" של פּרסי הופיטעו קבצים רבים ושונים של שירת העם האנגלית והסקוטית, על־ידי מלקטים ושוחרי־פולקלור, וכעבודה למופת בתחום זה נחשב חיבורו הגדול של פרופסור צ'יילד, הקלאסיקן של חקר הבלאדה שבעל־פה, בסוף המאה התשע־עשרה.

 

שירה זו, משנתגלתה והחלה כובשת לבבות, עתידה היתה להיעשות אחד מגורמי התעוררות חדשה בספרותם של שלהי המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט, הן באנגליה והן ביבשת אירופה, והליות בין מחולליה של התנועה הרומאנטית בספרות ובחיי הרוּח. תנועה זו, אחד מיסודותיה העיקריים בשעתה היתה השיבה, או לפחות כמיהת השיבה, אל "הדר קדומים" ואל שרשים קמאיים של חוויות חיים ופיוט. עם שלל הפולקלור שהחל נחשף ונאסף באותה תקופה ומשמש חומר למחקר ולתורות של אסכולות, היתה גם הבּלאדה הישנה סיסמא ומפתח לשוחריהם של "מקורות־חיוּת קדומים". נְהִיָה זו אחרי הפולקלור, במידה שנתלוו לה נימות חזקות של אידיאולוגיה והשקפת־עולם, היטו לה התיימרוּיות מופרכות וקיצוניות של האדרת ה"היוּלי" וה"אמתי" על פני "תשישוּתו" של האדם החדש שתרבותו בעוכריו, ובעשותה גם את הבלאדה הישנה לסמל בין סמליה עיקמה תנועה זו לא במעט את משמעוּת־ערכו של נכס שירי גדול זה. אכן, היחס הנכון לבּלאדה הישנה הוא זה המעמיד אותה במסגרת זמנה ומקומה, בלי לשחר דרכי זיקה אל תמונת־עולמה וכליה, אך בלי לגרוע מרגשי הפליאה לנוכח יפיה וכוחה.

 

כשם שנעשתה הבּלאדה עד־מהרה מקור־השפעה וראש־אפנה, כך היתה זו יוצאת־דופן ועלובה בראשית התגלותה. אמות־המידה הרוֹוחות של הטעם הספרותי לא היו עשויות לכאורה לתפסה. עד כדי כך שבמבוא של פּרסי למהדורה הראשונה של ה"שרידות" אנו מוצאים פסוקי הצטדקות כמו אלה: "מאחר שרוב החיבורים הללו פשטניים ביותר ונראה שנועדו רק לפשוטי־עם, פקפק (... המוציא לאור...) עת רבה אם ראויים הם לתשומת־לבו ש/ל הציבור בימים אלה של ספרות משופרת – (...שכן) בתקופה מהוקצעת כמו שלנו צריכים רבים משרידי הקדמוניות הללו מידת סלחנוּת רבה".