בפרק זה  ברצוני  להצביע על אחד העקרונות החשובים ביותר בשירת אלתרמן  לסוגֶיה ולתקופותיה, עיקרון המחלחל לכל מישורי הטקסט ופולש בו לכל פינה – למִן הפרוזודיה ועד לאידֵאולוגיה. כוונתי לדרך שבָּהּ אלתרמן כורך את ההתחלה ואת הסוף באופן מעגלי כנחש הנושך את זנבו, ואיך שיריו מצליחים לדבּר בהעלם אחד על שתי התופעות השונות והמנוגדות – ההתחלה והסוף. כך, למשל, הערשׂ בשיריו יכולה להיות גם ערשֹו של התינוק שזה אך נולד וגם יצועו של הזקן בשָׁכבו גוֹוע על ערשׂ דוויי. הצחוק הוא צחוקו של עולל שזה אך הנביט את שִׁניו וצחוקו המבעית של שלד חושף שִׁניים. הסַכין היא גם הכלי החותך את חבל הטבור, משחרר מן היִּילוֹד את הצעקה הראשונה ובכך הוא מעניק לו חיים, והוא גם הכלי הנוטל חיים  וגורם למותו של אדם. האדמה היא גם באר החיים, וגם בור רקב וקבר. המילים החותמות את הבלדה האלתרמנית "על אם הדרך" ("בּוֹקַעַת מַיִם") מזכירות את בקיעת הים ביציאת מצרים, אך גם את בקיעת מי השפיר שאִתם יוצא התינוק לאוויר העולם. דור חדש של בנים נולד לאם-לאומה, הכורעת ללדת כמו הספינה הכורעת על צִדהּ ומחַשבת לטבוע במים רבים.