אלתרמן הוא משורר ההופך בשיריו את כל הפָּרָמטרים של המציאוּת ויוצר בהם "עולם הפוך", כשם אחד מפּזמוני "המטאטא".  הסטָטי הופך בהם לדינָמי, הפָּסיבי לאקטיבי, החי למלאכותי, וכן הלאה.  בשיריו העץ דולק (תרתי-משמע) במנוסה, ואילו האדם ובעלי החיים  מוצגים לא אחת כדמויות סטָטיות וקפואות כפֶסֶל. לפנינו פואטיקה של מטמורפוזות, המבוססת על היפוך היוצרות בכל רמות הטקסט – הן בלשון והן בעיצוב המציאוּת. לא אחת משובצים ביצירת אלתרמן מיני "שירי זִקית" (כגון "קפיצת הלוליין", "העלמה", "זִקנת החלפן", "בגד חמודות" ועוד), המעידים על יכולתה של המציאוּת להִשתנות ללא הרף, וכן על יכולתה של האמנות לחולל ללא הרף במציאוּת שינויים מפתיעים ומהירים. תכונה זו מתגלה גם במישור הזָ'נרי: לפנינו שירה של  מהפּכים בלתי פוסקים ושל החלפת "מצבי צבירה", והיא בבחינת panta rhei     [ = "הכול זורם"]. ביצירת אלתרמן, לסוגֶיהָ ולתקופותיה, שירים כאלה מתארים בדרך-כלל הן את השחקן והאמן-המבַצע והן את היהודי, המחליפים את דמותם ואת צורתם ללא הרף. 

           את תכונת panta rhei של יצירת אלתרמן נדגים לפי טורו "על אֵם הדרך" שאותו  פרסם המשורר בערב פסח תש"ז, בתקופת ההעפּלה וערב הקמת המדינה.  יש בו – כפי שנראה – מטעמו של שיר panta rhei. בטור זה ניתן למצוא את יסודות העץ, האש והמים ב"מצבי צבירה" שונים. העץ הנטוע בקרקע אמנם נכרת, אך בדור  הבנים הוא הופך לתורֶן (שכמוהו כמקל הנדודים של היהודי הנודד), והתורן יביא את היהודי לארצו, שם יינטע העץ מחדש וייתן פרי. האש ששֹרפה את היהודי תצית את אש הנקמה ("כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, /  עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!"), אך לא כדי לפצוע או להָמית את המרצחים, כי אם כדי לעבוד קשה ולהגיע להֶשֵּׂגים ראויים לִשמם.