בשנת 1958 יצא לאור ספר שירי ילדים של נתן אלתרמן בשם "ספר התיבה המזמרת", שבו נכללו גם שני שירי זמר סיפוריים: "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן". בשני שירים אלה שבהם מספר אלתרמן על עלילותיהם של האות פ"א סופית ותנועת החיריק, בא לידי ביטוי כישרון הכתיבה המעולה שלו בשילוב הברקות וחידודים לשוניים ששום ילד לא יכול להבינם עד תום ושכוונו גם למבוגרים (שמיר, 2005: 11). במאמר הזה נראה כיצד לאורך כל העלילה של שני הסיפורים אלתרמן מעצב את דמויות הגיבורים בדרך סטראוטיפית. 

 

נראה כיצד אלתרמן מנצל אמצעים לשוניים ואמצעים רטוריים לעיצוב הדמויות, גיבורות שני הסיפורים.  את דמותה של פ"א סופית הוא מגמד ומחליש באמצעים שונים, ואילו את דמותו של החיריק הקטן הוא מפאר ומרומם בצורה אחרת על ידי אותם אמצעים. עתה נפרט את כלי הלשון והאמצעים הרטוריים המשמשים את אלתרמן לעיצוב הדמויות.

 

גיבורי שני הסיפורים הם האות פ"א סופית ותנועת החיריק הקטן הנמצאים באותה סיטואציה – שניהם משמשים מטרה ללעג ולקלס של אותיות האלף-בית המלגלגות על חסרונותיהם. בשני המקרים המוען הוא זהה – אותיות האלף-בית שהן קבוצה המייצגת את החברה, אך הנמענים שונים – פ"א סופית היא נמענת ממין נקבה, ואילו החיריק הקטן הוא נמען ממין זכר. לפנינו ראשיתו של הסיפור "מעשה בפ"א סופית":

הִתְחִילוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת 

מִתְגָּרוֹת בְּפֵ'א סוֹפִית [...]   

                                                

שָֹמְחוּ הָאוֹתִיֹות (כִּי קָץ

לִבָּן בַֹּשִעֲמוּם) וּבְקוֹל עָלֵז

קָפְצוּ עַל הַמְּצִיאָה, הֵחֵלּוּ כָּל כֻּלָן

מֵאהו"י וְעַד זֹשר"ץ

בְּפֵ"א סוֹפִית לְהִתְקַלֵּס. 

"אָמְרוּ [...]  אָמְרוּ"

 

     הפועל אמרו המספר על השמצותיהן של האותיות, חוזר  שש פעמים בסיפור, ואליו נלווים שמות עצם המציינים אווירת חוכא ואיטלולא: להג, צחוק, מחיאות כף, קריצות עין, שנינה, בדיחה, פלפל. מסע ההשמצות מתואר לאורך עשרה עמודים  שהם שליש מהסיפור המשתרע על שלושים עמודים.