הָהּ, קְפִיצַת הַלּוּלְיָן לְתִמְהוֹן עִיר הַפֶּלֶךְ!

לְמַרְאֶיהָ קָפְאוּ פָּרָשָיו שֶל הַמֶּלֶךְ

וְאוֹתָה מְחַקִּים חַרְגוֹלֵי הַסְּבִיבוֹת.

 

אלתרמן מְאַיֵּךְ את קפיצת הלולין. - - -

 

כותב שורות אלה מבקש שיסולח לו אם יזהה כאן גם נימה ארוטית סמויה מן העין. הכוונה לקבוצת המטאפורות שאלתרמן בוחר בבית י"ד, כדי להעצים את "קפיצת הלולין" שלו. מחד הוא מדווח על השפעה מאגית על הנשים. ("עָצְמוּ עֵינֵיהֶן הָרִיבוֹת") ומאידך הקאואלריה המלכותית, על שפמיה המפוארים והחרבות המיטלטלות על הירכיים הגבריות ("קָפְאוּ פָּרָשָיו שֶל הַמֶּלֶךְ") מקבלת  פיק ברכיים. רגש נחיתות . דוקא החרגולים מקבלים השראה. ("אוֹתָהּ מְחַקִּים חַרְגּוֹלֵי הַסְּבִיבוֹת"). התוכל/י קורא/ת יקר/ה לנחש את תגובת החרגוליות להומאז' החרגולי לקפיצת הלולין? 

 

ואולי תעשה גם צעד נוסף, קורא יקר? תקרא בשמו של הנמשל? מיהם החרגולים? כן, בעולם פרשני שבו קפיצת הלולין היא שירו הנשגב של המשורר- הלולין, מי כבר יכולים להיות מְחַקָּיו- החרגולים? 

 

אלתרמן אינו חוסך באמצעים כדי להדגיש את כלליות הערך הָאֶתִי העומד על הפרק. מסירות האב לבתו, כמו גם המחויבות הַבֵּין-דורית. מוטיב זה, ערך אתי נשגב זה, נדון ע"י אלתרמן בשירים רבים אך לשיאו הגיע בשיר "קץ האב", בו דנתי במאמרי "קץ האב – יסודות ביוגרפיים" .

 

אך לא רק הערך האתי מוצג כאן, גם היסוד הטרגי (הועֶלְט שמעֶרְץ) מוצע כמרכיב הכרחי ביצירה הנשגבת. נרמזת כאן הטענה כי אין להשיג הישג אסתטי ראוי לשמו בלי תשלום של סבל מצד המשורר. למסתכל ביצירה מכיוון כזה, מותר גם לזהות חיוך ציני סמוי בזויות פיו של המשורר. למשל בתיאורה הנלעג של קפיצת הזהב (על ארבעת), או בתיאור ריצת הפתאים "שלנו" אחרי הַשְּיָרִים (היונה והסנאים). בהסתכלות כזאת אתה יכול להצדיק גם את ייחוס היצירה למעשיות רבב"ח.