באלתרמן נתלכדו הפכֵי איש הרוח ואיש המדע, המאמין והספקן, הקלסיציסט השמרני והמודרניסטן הנועז. הוא התחנך בשנים הפורמטיביות של חייו על ברכי  המורשת היהודית, והכיר את סיפורי בראשית על בריאת העולם ואת שְׁלַל המדרשים שנטווּ סביבם, אך גם ידע שאיש המדע צריך להשאיר את הסיפורים הללו   בבית בצאתו אל המעבדה. כאיש מדע, שהגדיר את האדם  כ"חידה הפותרת חידות", וכבעל היגיון אָנָליטי, שביקש כל ימיו לרדת לחקר האמת, הוא לא הסכים מיָמיו לקבל באופן אוטומטי אמִתות שקבעו אחרים כ"מצוות אנשים מלומדה", ולא הלך מעולם אחר אַקסיומות של פלג או מפלגה, של רב ומורה הלכה או של מנהיג פוליטי כלשהו, סמכותי ונערץ ככל שיהא.  כאמור, אין לדעת בוודאות אם האמין אלתרמן באלוהים אם לאו, אך לאור  טורו "הקלריקל הקטן" (1944) – שבמרכזו סוגיות של דת, מסורת ואמונה  – ניתן לשעֵר שהמשורר לא היה אפיקורס גמור כמו אחדים מחבריו, בני תל-אביב וההתיישבות העובדת, אָתֵאִיסטים במוצהר ומִדעת, אשר קיבלו כמצוות אנשים מלומדה את ההנחה המרקסיסטית הקובעת כי הדת היא "אוֹפִּיוּם להמונים".

 

הטור "הקלריקל הקטן" נכתב בשנה סוערת מאין כמוֹתהּ,  הלא היא שנת ההכרעה של מלחמת העולם השנייה. הייתה זו תקופה של "בין רשויות", שהצטיינה במצבים כאוטיים מייאשים, מחד גיסא, אך גם  במצבי סף נוטעי תקווה, מאידך גיסא.  בינואר 1944 נפרץ המצור בן 900 הימים על העיר לנינגרד. הצבא האדום שִחרר כמעט את כל שטחי ברית-המועצות שנותרו בשליטת גרמניה הנאצית, תוך שהוא נוטע תקווה למיגורו של הוורמאכט; ואולם, בו-בזמן, עדיין פעל  הוורמאכט  במלוא עָצמתו,  ובחודש מארס כבש את הונגריה, שם נספו בשנת 1944 יהודים רבים, ובהם גם חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סירני, מצנחני היישוב, שיצאו להונגריה כדי לארגן בה קבוצות פרטיזניות להגנה עצמית (בראש הגיליון  מיום 30.6.1944,  שבּו נדפס טורו של אלתרמן "הקלריקל הקטן", מתנוססת הכותרת המצמררת: "שעתה האחרונה של יהדות הונגריה"). 

 

         בהשקפתם הקוסמופוליטית של אנשי קיבוץ שער הגולן, שגרמה להם לבטא התנכרות ליהדותם ולהביע  שאיפה להיות "ככל העמים", היה אפוא מן האוּטוֹפּיזם חסר השחר, בעוד יהודים רבים מוּבָלים אל המשרפות והעולם עומד מנגד. אלתרמן ראה לנגד עיניו איך המִשטרים הטוטליטריים, שמימין ומשמאל, גוזרים על היהדות  גזֵרות השמֵד, ונתן בטורו ביטוי לתדהמתו לנוכח המעשה הצורם של אנשי "השומר הצעיר",  שבּחרו להַגלות מקיבוצם ספר תורה דווקא "בשעה זו" של חשבון נפש לָעָם ולָעולם. הוא יכול היה לראות כיצד אנשי הקיבוץ נוהים אחר התכתיבים המגיעים מן הקרמלין, המכתיבים אורַח חיים אָתֶאיסטי, מוחקים מרצון את ייחודם הלאומי, ובכך מממשים שלא בכוונה ושלא מדעת את משאֶלת הלב של צורריהם.

 

          בטורו "הקלֶריקל הקטן" הראה אלתרמן איך בעריצותם הרעיונית, תולדת האַקסיומות הקומוניסטיות שעליהן חוּנכו ושבהן האמינו בכל לב,  הופכים אנשי הקיבוץ כל היגיון על פיו, ובעוד רוממות הערכים ההומניסטיים בגרונם, הם מוֹנעים הלכה למעשה את חופש הדת ורומסים את כבוד האדם וחֵירותו. בטור זה הִציב המשורר כעין משל, ובו סיטואציה אבּסוּרדית, אך לא בלתי אפשרית, המַקיפה שלושה דורות במשפחה אחת: הורים אָתֶאיסטים למהדרין, שקיבלו את הדוֹגמות המרקסיסטיות כתורה מסיני,  מבקשים לסגור את בנם בעל "הראש הפתוח" כאתרוג בקופסה, לבַל ייחשף למה שנראה להם כאמונות שווא והבל. בו בזמן, הם סוגרים בצריפו את הסב שומר המסורת, שאינו מוכן לוותר בנקל על זיקתו לעולם המצווֹת, לבַל יפיץ ברבים את השקפת עולמו. כך הם  הופכים את בנם לעציר פוליטי המבודָד מן המתרחש בעולם, ואת הסב שבצריף לאדם דחוי ומנודה, הנאלץ לחתום על כתב מחילה מביש, ולהתפלל בחשאי ובסתר  כאחד האנוסים.