בעיצומה של מלחמת העצמאות, ב- 16.1.1948 כותב יעקב אורלנד מכתב לבעליה של הוצאת הספרים "מחברות לספרות" ובין השאר מבטא את הצל שהטיל אלתרמן על משוררי הדור. הוא ראה בנתן אלתרמן עליו, מודל לחיקוי ומקור השראה.

 

"אני יודע מבשרי כמה עמל וסבל נפשי, עד כדי תעתוע החושים לפעמים, עלו בגורלי ועוד עולים כיום במידת מה", כותב אורלנד לזמורה, "עד שהצלחתי להשתחרר מהשפעתו המפתה, המשכרת והאכזרית כל כך — לגבי משורר אמתי המבקש דרך עצמית — של נתן. כמה ימים וחודשים של אי השלמה, של מלחמה פנימית הנטושה על כל מערכות הלב והמחשבה, עברו עלי, כמה סיוטים של הפסקת כתיבה שלא יכולתי לעמוד בה, וכמה צער שלא יכולתי מעולם להיוועץ בו עצמו בשאלה זו — הן מפאת המובן שבדברים והן מפאת גבהות הלב". וממשיך: "הלא אילו ביקשתי לכתוב 'כמו אלתרמן', אין לי דבר קל מזה, בלשון סגי נהור: אני יונק מן המקורות העבריים שלנו יותר משיונק פן ואני יודע את כל ה'קונצים' האפקטיים של הכתיבה האלתרמנית יותר מפן ואם לא עשיתי כך בהכרה, הרי זה אך ורק מתוך רגש האחריות הגדולה והאהבה ללא גבול שאני רוחש לקנייני הרוח, רק משום שאני יודע מתחומי שלי מה פירושה של כתיבה מתוך לב ולא מתוך עשייה על פי מתכונת. אני יודע שאפשר לעשות הרבה גם בתוך המתכונת שעל פיה כותבים, אולם זה אינו תירוץ ואינו יכול לעולם לשמש תחליף לשירה אמיתית..." אורלנד משתומם על כך שאלתרמן אינו מתייחס להשפעה ההרסנית שיש לו על משוררי הדור. "נתן שותק הרבה, לפעמים עד כדי פשע, כשאינו מתעורר על תופעות כאלו ובדומות להן. אסור לו לטפח בשתיקה חטאים כאלה, משום שאפילו אם נוח לו הדבר, אין זה נוח לספרות ולא יהיה נוח אי פעם להיסטוריה של הספרות העברית, שהוא כנציג מובחר שלה, חייב ומצווה להתחשב בה". כלומר, אורלנד מאשים את אלתרמן באדישות לכך שהוא משמש השראה ליוצרים המחקים את יצירותיו ומושפעים מהן, וביהירות, שכן ברור לו כי שיריהם לא יתאפיינו ברמה אמנותית גבוהה כשיריו הוא.