מאמרו של נתן זך 'הרהורים על שירת אלתרמן', שפורסם ב-1959 וכלל ביקורת חריפה על אלתרמן ועל שירתו, נחשב על ידי רבים לנקודת מפנה בשירה העברית החדשה.

 

המאמר עצמו, בקריאה ראשונית, עמוס ביקורת ספרותית יבשה, המתרכזת בשאלות טכניות לכאורה של חריזה וריתמוס. אך דומה שמעבר לשאלות ספרותיות טהורות, העימות בין זך לאלתרמן מקפל בתוכו רבדים עמוקים ומקיפים יותר. מאחורי הביקורת המקצועית כביכול של זך פורצים אל פני השטח פערים אידיאולוגיים משמעותיים. מדובר לא רק בעימות אישי בין שני משוררים, גדולים וחשובים ככל שיהיו, אלא בעימות בין שתי תפיסות עולם. אלתרמן הוא מייצגו המובהק של מה שיתואר לימים כ'דור תש"ח' בספרות העברית, ואילו זך היה מפורצי הדרך במה שיכונה "דור המדינה". ההבדל בין שני דורות אלה אינו מתמצה רק בהבדלי סגנון וכלים ספרותיים ויש לו שורשים עמוקים יותר.

 

כדי להבין לעומק את העימות בין אלתרמן לזך, יש לבחון את הגישות השונות שלהם בשאלת היחס בין האדם היחיד לכלל ולמעגלים שסביבו. שאלה זו, הנוגעת ליחסים שבין הפרט למשפחתו, לחבריו ולזהותו הלאומית, היא שעמדה בבסיס המחלוקת שהייתה בין השניים. 

 

שירתו של אלתרמן מתפתחת מכוכבים בחוץ שהיא שירה אישית המנותקת כמעט לחלוטין מכול הקשר לאומי והיסטורי; דרך שמחת עניים – בה מבקש אלתרמן משמעות לקיומו של היחיד בערכי יסוד אנושיים העוברים מדור לדור כמו הרעות והאחריות ההורית; וכלה בעיר היונה – שהיא אפוס לאומי שבו גורלו של היחיד שזור במתרחש בזמן ובמקום.

 

שירתו של זך, לעומת זאת, עומדת כולה בסימן של ניכור וזרות. הניכור בא לידי ביטוי במעגלים רבים המזינים זה את זה: החל בניכור של האדם כלפי הוריו, דרך הניכור מהחברה, הלאום והדת, עבור בניכור הבין אישי והרומנטי וכלה בניכור האדם מעצמו.

 

במקביל לוויכוח האידאולוגי, יש בין זך לאלתרמן מערכת יחסים אישית מורכבת וסבוכה, שיש בה לא רק מתיחות אלא גם הערכה וזיקה הדדית. מערכת זו מתקיימת לא רק במפגשים שהיו ביניהם בחייהם אלא אף בשירתו של זך לאחר מותו של אלתרמן.