רגע לפני הסיום כמה מלים על הליריקה האלתרמנית המבצבצת כאן.

 

שימו לב לתמונת הסיום הלירית המופלאה, בעלת הנופך האקזיסטנציאליסטי, אך גם הדתי והמוסרי ומעל לכל - ההומניסטי. 

האדם לפני הכל. מיהו אדם ולא יתחבר לתמונה הומניסטית כזאת. שָמָיו של האדם הבודד  קמים איתו בפתח. יומיום ושעה שעה. 

 

מעבר לטיעון הפילוסופי העמוק, נדמה שאלתרמן מָסַךְ את כל מאוֹדוֹ לתוך השורה וחצי המסיימות. אפשר היה להחליף את המילים " כְּהֵלֶך וְכַגֵּר..." במילים "כְּאַלְתֵּרְמָן אֲשֵר שָמָיו קָמִים אִתּוֹ בַּפֶּתַח ". ומה יותר לירי  או "פרסונלי" מזה.

 

ולסיכום הטיעון הפילוסופי-היסטוריוסופי.

 

ההלך וְהַגֵּר (כי גרים הייתם...) הם הדמויות שעלינו לאמץ גם כלאום, לדעת אלתרמן. על אף התמורה הממלכתית שעברנו כאומה. זאת, בלי לגרוע מכבודה וחשיבותה של התמורה. שהיא המעבר למצב של מדינה עצמאית וחזקה. היותנו "כהלך וכגר" הוא סייג לגבי "המעשה" שהמדינה מחוייבת בו. מהות זו, של ההלך והגר, היא אומנם גם זכרון הנוודות שאפיינה את העם בגלות, אך היא גם היחידות של הפרט ("אשר שָמָיו קמים איתו בפתח"), המואצלת גם על הקולקטיב. גם הוא, הקולקטיב, צריך לקדש את הפרט. עליו להיות ישות שנתאחו בה "צלמי איש ועם". גם האומה, בדומה ליחיד, צריכה לפעול על פי עקרונות הדרור והצדק, וה"מה שנוא עליך לא תעשה לחברך". שלא כמו "החיה" או האומה של "אומות העולם". "לאום אחרית ימים" עלינו להיות, "גרעין תבל אחרת". זהו הייעוד.

 

שימו לב שה"לוּ" המשאלתי, כּוֹמֵס בתוכו גם "אָךּ" לעומתי. האומה באה אל זְבוּל (= מקום, תחום) אחר, לעידן של אוטונומיה, עצמאות מדינית, עוצמה מדינית וכו', כל זאת בצדק ובזכות מלאים.  "אך" בין אומות העולם עליה להיראות עדיין כ"הלך" כ"גר", אלתרמן מבקש שלא נאבד את האופי המיוחד הזה. כי גרים הייתם... וכו'. לא זו בלבד שהוא מבקש, אלא נשמעת כאן גם אזהרה. 

 

יש לנו שליחות הומניסטית. עוד יש על מה לעבוד.