הדיבורים על החידוש שבלשונו החיה, היומיומית, המדוברת, של אלתרמן לעומת זו של קודמיו (ושלונסקי בכללם) הינם, איפוא, לפחות מוגזמים. אנו עלולים להגיע למסקנה שההיפך נכון יותר; לשונו של אלתרמן היא הרבה פחות דיבורית – ולעיתים אף יותר ארכאית־בארוקית – מזו של משוררים עבריים רבים אחרים.
אומנם, אין לומר על אלתרמן שאינו שומע את המלה החדשה או המחודשת, האקטואלית, הנולדת טרייה לבקרים; ב'עיר היונה' ניתן למצוא לצד ביטויים וצירופים כמו "כבמו עושף", "למו עיין", "אמה נוצחת", "המחוז הלזה", "חמודות יפי נוף", "רם כיפה ומקור", וכו', גם אם "החנייה", "ראש הפרק", "הכלי", "הסגין", "הדגש והמשתמע", "כלי הקיבול", "הכריך", "האלונקה", "הכינוס", "הקסדה", "האבזם", "המקלען" ו"הסיגריות". אולם, המדובר הוא בעיקר במילים "רשמיות", נטולות עושר קונוטאטיבי, שיצאו זה עתה מבית־היוצר של ועדות מונחי־צבא וועדי־לשון למיניהם וקנו לעצמן שביתה בעיתון היומי ובפקודות־השיגרה הצבאיות. את הביטוי המהלך ברחוב ממש אין אלתרמן שומע, או שאינו מוצא ליאה להכניסו לשיר. לא זו בלבד שלא תמצא כאן את ה"חתיך" וה"חתיכה" של רטוש, אלא גם הסיגריה נהפך ל"סיגרית" ה"שירית" יותר.
אולם, לא רק היעדרה של המלה שהד של רחוב בה, ואף לא מציאותן של המילים ה"רשמיות", הם המשווים ללשונו של אלתרמן אותו דוק של ארכאיות האופייני לה. גם לשונו של משורר כדוד פוגל, למשל, המצטיינת בריכוזה הקולע, היא טרם־אכספרסיוניסטית במובן זה שאין בה כמעט מלה או ביטוי שלא קיבלו קודם־לכן את הגושפנקה של מילים "שיריות", טהורות מכל רבב של דיבור המוני, בעיקבות שימושן המסורתי בשירה הלירית. מה שקובע אצל אלתרמן הרבה יותר מאשר ההינזרות משפת הרחוב הוא הסיגנון (ו' שרוקה), המשעבד הכול למרותה של סימטריה משקלית חדגונית. זה החידוש האמיתי של אלתרמן לעומת קודמיו. עוד לא היה בשירה העברית החדשה משורר חשוב שהמוסיקה של השיר שלו תהיה כל־כך רחוק המן הריתמים של הלשון המדוברת.