בשנים האחרונות נשמעו כמה קולות מסתייגים משירתו של אלתרמן, לפחות בחלקה. מחזורי השירים, שבהם ניסה אלתרמן לסכם את מפעליה של הציונות, נתקבלו על ידי מבקרים לא מעטים כגילוי של ירידה בכוחו היוצר. קולות ראשונים נשמעו כבר לפני עשר שנים, עם הופעת שירי 'ארץ הנגב' (תגובתו החריפה והשנונה של מרדכי שלו ). הופעת שירי 'עיר היונה' היתה מלווה אמנם בהתלהבות שמתוך צפיה ארוכה (כשלוש עשרה שנים חלפו מהופעת ספרו האחרון של אלתרמן ועד להופעת ספר זה). אלא שבחלק גדול מתגובות הביקורת שלאחר שוך ההתלהבות הראשונה, נשמע צליל של אכזבה. ביקורת חריפה וכוללת, המסתייגת משירת אלתרמן כולה, קיבלה ביטוי פרובוקטיבי ותוקפני במאמרו של נתן זך 'הרהורים על שירת אלתרמן'. 

 

אפשר, כמובן, לבטל ביקורת זו במחי יד, כביקורת סאלונית, האמונה על טעמה המפוקפק והיהיר של 'שירת אופנה', שאלתרמן עצמו הרבה לעטר לה טורי עוקצין שיריו המאוחרים ('נספח לשיר 'צלמי פנים' בעיר היונה': 'לו רחק־נא מפני עמקנות הטרקלין, אשר אין בה דיבור מחייב'. וכן בשיר 'הדרכים', שבמחזור עשרת האחים: 'נושא נושן הוא ושגור הוא, אבל בדגור ספרות על שגר שירי טרקלין, עמה דגור הוא כמו ביצת אווז הבר. שירת הנייר תוהה: נכרי הוא לדקותה של האופנה, אך מסיפה פתאום ממריא הוא ובשאתו תרעד כנפה' וכו'.

 

אפשר, כמו כן, ליטול מביקורת זו את עוקצה בצורה מעודנת יותר של 'רלאטיביות היסטורית'. משוררי שנות העשרים התמרדו כנגד שירת דורו של ביאליק; ממש כך נאלצים המשוררים הצעירים כיום להתנער משירתו של אלתרמן. תהליך הגידור וההגדרה העצמית של המשורר הצעיר כרוך, לפי תורה זו, במרד נגד הדור הקודם, ובראשו, כמובן, הדמות האוטוריטאטיבית הגדולה, המסמלת את כוחו ואת סמכותו.

 

שתי דרכים אלו כאחת אינן, בסופו של דבר, אלא דרכי התחמקות מהתמודדות ענינית־ביקורתית עם הטענות הממשיות שהושמעו נגד יצירתו של המשורר המותקף.