כשמדברים על נתן אלתרמן, צריך קודם כל להגיד את הדבר הפשוט והבסיסי ביותר: אלתרמן הוא גדול המשוררים העבריים במאה ה-20. גדול יותר מביאליק, גדול יותר מטשרניחובסקי, גדול יותר מדליה רביקוביץ ומזך ומאבידן, והוא אחד מגדולי השירה העברית מראשיתה.

 

נכון, גם יונה וולך, למשל, היא משוררת גדולה, אבל שירתה אזוטרית ונגישה הרבה פחות. לעומת זאת, חלק מגדולתו של אלתרמן מונח גם בשירים הכי נגישים והכי פשוטים, אם גם הבלתי רגילים ביופיים ובתחכומם - הפזמונים מצד אחד ושירי "הטור השביעי" מצד שני.

 

ברשימה זו אעסוק תחילה, ובעיקר, באלתרמן "המשורר" (כי הרי הוא עצמו הבדיל בין השירה "המשוררית" שלו לבין שירתו הפזמונית והעיתונאית), מ"כוכבים בחוץ", ספר שיריו הראשון, ועד "חגיגת קיץ", ספר שיריו האחרון. אני מונה בחמדה את שמות שני הספרים האלה לא רק בגלל שמדובר בראשיתו ובאחריתו, אלא משום שבדרך פלאית כלשהי אלה גם שני ספריו הטובים ביותר, השיא המוקדם והשיא המאוחר, ולא שאין שירים נפלאים באמצע. אבל כספר שלם, אין טובים מהם או כמותם בשירתו של אלתרמן: תנועה מן הטוהר הראשון אל הזיכוך האחרון.