"לי־לה־לו", תיאטרון לרביו וסטירה פעל בארץ בין השנים 1944 ל 1954. הוא היה אחד מהנציגים הבולטים ביותר להשפעת הקברט האירופי על הבימה בארץ ובין היחידים אשר הצליחו לפעול במשך זמן ארוך במתכונת הרביו. "לי־לה־לו" שיחק תפקיד מרכזי בהתפתחות הבידור הפופולארי, פתח דרך בפני אומנים עולים והעסיק את הכוחות הגדולים בארץ בכתיבה, מוסיקה, זמר ומשחק. תוכניותיו זכו להצלחה ופעילותו נסקרה בהרחבה וברציפות בעיתונות התקופה. השפעתו על התרבות הישראלית ניכרת בייחוד בתחום שיר העם הארץ־ישראלי.

 

משה ואלין (1906-1980), אשר הקים את "לי־לה־לו", ראה בו את מפעל חייו. הוא עלה לארץ מליטא בשמת 1926 והצטרף לקיבוץ "הכובש" ליד פתח־תיקווה. הוא החל דרכו כשחקן ב"התיאטרון הארץ־ישראלי" של מנחם גנסין, עבר ל"קומקום", ל"חרטום" והקים מספר להקות בשטח הבידור הקל. ואלין התמחה בגילוי וטיפוח זמרות תימניות, ביניהן ברכה צפירה, שרה אסנת־הלוי, אסתר גמליאלית שושנה דמארי וחנה אהרוני, אותן הפך לכוכבות בין לאומיות. בשנות השישים לאחר סגירתו של "לי־לה־לו", ארגן מופעי מיוזיקל וג'אז והביא לארץ כוכבים בעלי מוניטין.

 

לחיבור החומר לתוכנית הראשונה שכר ואלין את טובי המחברים והמלחינים, המשורר־פזמונאי הוותיק אברהם שלונסקי (1900-1973) והמשורר נתן אלתרמן (1910-1970) אשר עבר אל "לי־לה־לו" מה"מטאטא", כנראה היות וואלין שילם לו ביד רחבה יותר.  

בין המלחינים היו שמואל פרשקו ונחום נרדי.

 

באוקטובר 1944 התנהלו החזרות האחרונות לקראת הבכורה. על בחירת השם לתיאטרון סיפר וואלין:

'אומנם, בסתר לבי בחרתי בשם "לו־לה־לי", על שם זמרת כישרונית ויפה שהכרתי ושמה לולה, אלתרמן הפך את הקערה על פיה ויעץ לי לקרוא לתיאטרון החדש שלי "לי־לה־לו" – כפשרה בין השם שבחרתי אני ובין שמו של תיאטרון רוויו־סאטירה בוורשה: "קווי־פרו־קוו" (בלטינית, בתרגום חופשי – 'החלפתי אחד בשני', שהוא האפקט התיאטרלי המקובל בקומדיות של טעויות). שילמתי לאלתרמן עשר לירות תמורת השם שנתן לתיאטרון שלי. הוא תרם את הכסף לקרן חיילים משוחררים.