חנן חבר חוזר אל מאמרו משנת 1999 ומציע קריאה חדשה שלו, שתפקידה לחשוף את ההחמצות ואת נקודות העיוורון במאמר הקודם, שעסק בהסכמה בדבר חוסר האפקטיביות הפוליטית של הספרות הישראלית שנכתבה נגד הכיבוש בעקבות מלחמת 1967. המאמר הנוכחי מיוסד על קריאה דיאלקטית שלילית, שמאפשרת לחבר להימנע היום מחוסר המוצא הסטטי שאליו נקלעה הביקורת נגד הכיבוש שהייתה מקובלת באותה תקופה. על פי התזה שניסח במאמרו המקורי, העובדה שסופרים ואינטלקטואלים ישראלים הצביעו על חוסר האונים של הספרות שנכתבה בעקבות הכיבוש של 67׳ נבעה מן הסתירה הציונית המקובעת והבלתי ניתנת לפתרון שביסוד הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. המאמר הנוכחי מנתח את המחיר ששילמה אז המחשבה הביקורתית נגד הכיבוש, שמטעמים מובנים לא יכלה להשהות את תגובתה. הדיאלקטיות של המאמר החדש מאפשרת לממש תנועה של מחשבה שוללת שבעקבותיה אפשר להצביע דווקא על כתיבתו הספרותית של נתן אלתרמן, ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כעל פתרון לסתירה בין האוניברסליזם הדמוקרטי לבין הפרטיקולריזם היהודי.