לנתן אלתרמן היה קשר מיוחד עם עולי תימן והם עוררו מאוד את סקרנותו. יחסו לכל הדמויות התימניות היה תמיד יחס של אהדה והערכה, מתובל בהומור, בשנינות ובלהטוטי לשון. המאמר מציג מחקר לשוני המנתח 25 שירים של אלתרמן על עולי תימן שנכתבו בשנים 1952-1934. רוב השירים הומחזו והושרו בתיאטרון, ולכן מתוארים בהם מונולוגים ודיאלוגים של הדמות התימנית עם דמויות מפתח המנהלות איתה דו-שיח. 

מבחינת תחום השיח בולט לעין הבדל בין השירים המייצגים אני גברי (14) לשירים המייצגים אני נשי (11), שבהם נמצאו הבדלים מגדריים בתיאור הדמויות. ברוב השירים הגבר פעלתני וחרוץ, עובד שעות רבות בעבודות קשות ומפרכות וחי בעוני ובצמצום, אך שמח בחלקו, בוטח באל ואוהב את הארץ. לעומתו, האישה היא לרוב נערה שהגיעה לפרקה ומחפשת אהבה. היא מתקשטת ומתייפה וחולמת על בית מסודר וגידול ילדים. 

אפשר לטעון שהבדלים סטריאוטיפיים אלה אפיינו את אותה תקופה, אך אין זה מדויק. אומנם בתימן הנשים לא נשאו בעול פרנסת המשפחה, אך בארץ הן לקחו בה חלק גדול ואף היו לעיתים המפרנסות היחידות. אלתרמן מצייר בשיריו תמונה לא מדויקת האופיינית להשקפה הסטריאוטיפית המגדרית באותה תקופה, שבה נשים, נערות ובחורות לקחו חלק נכבד בפרנסת המשפחה.