את יצירת אלתרמן, לסוגֶיהָ ולתקופותיה, כתבו "ארבעה אלתרמנים":  (א) אלתרמן הגלותי, שדיבר בלשון יידיש עם סבתו, שהתגוררה בבית המשפחה, ובדרך נדודיה של משפחתו מרוסיה ופולין לארץ-ישראל למד בגימנסיה דתית-חרדית בקישינב; (ב)  אלתרמן הארץ-ישראלי, שהועלה ארצה ב-1925,  השתלט עד מהרה על כללי העברית ה"ילידית", ולמד ב"גימנסיה הרצליה" פרקים נבחרים בספרות העברית החדשה; (ג)  אלתרמן איש העולם הגדול, שלמד  אגרונומיה בצרפת, הוקסם משירתם של בודלר וחבריו הסימבוליסטים, והלך שבי אחר תרבות ה"שנסונים" ובתי-הקפה; (ד)  אלתרמן "הרחובי" (כך כינה את הצד "הקל" שבאישיותו),  שהִטה אוזן לעגת הרחוב, השוּק והסדנה ולא נרתע מן השימוש בביטויים המוניים, שאנשי לשון טהרנים נוהגים לגנותם ולראות בהם גילוי של חוסר תרבות.  כל אחד מ"ארבעת האלתרמנים" שלט במשלב אחר של השפה העברית, ורק בדרך נס הצליחו הארבעה לפעול בשיתוף מלא, מבלי להפֵר את הדיסקורד ההרמוני ששָׂרר ביניהם. ביצירה שמשכה את חוטיה מארבעה רובדי לשון ומִשלבּים שונים,  נוצרה מלאכת שתי-וערב ססגונית, מורכבת ו"פשוטה" כאחת, שחִקרה לא יגיע לעולם למיצויה.

המאמר המלא