בעקבות הֶכֵּרותו של אלתרמן עם השירה המודרניסטית בצרפתית וברוסית ובעקבות שירת שלונסקי ראה גם הוא ביצירה האמנותית כעין מקבילית כוחות של ניגודים בּינָריים, עזים וקיצוניים, שאותם נהג להצמיד באופן "צורם" ו"בוטה" בצירופי הלשון שלו. האופי האוקסימורוני של יצירתו מתבטא כאמור לא ביחידות הקטנות של הטקסט בלבד, אלא גם בתבניותיו הגדולות. באופן מיוחד הוא מתבטא באופן שבּוֹ יצר אלתרמן ליריקה אֶסתטיציסטית, המנותקת כביכול  ממגבלות הזמן והמקום, בצד שירה  לאומית ולוֹקָלית המתעדת את המציאוּת המתהווה. בין שתי חטיבות מנוגדות ניצב כביכול חיץ גבוה, אך עיון שהוי מגלה שהאקטואליה חִלחֲלה לתוך השירה ה"קנונית", בעוד שבשירים הז'ורנליסטיים מתגלות לא פעם שורות פיוטיות השייכות כביכול לשירי כוכבים בחוץ.  האופי האוקסימוֹרוֹני של שירתו אִפשר לו, למשל, להצמיד את היופי המנוּכּר של בירות המערב (ובמיוחד את יופיה של פריז, על כיכרותיה, מִגדליה, גשריה והאנדרטות שעליהם) ואת היפוכה של האסתטיקה המערבית: את הכיעור והעקמומיות של ההוויה הגטואית המזרח אירופית, שיש בה, חרף כיעורה, מין חינניוּת סמויה  ומין חמימות פמיליארית נוגעת ללב. ולחלופין, שיריו הצמידו לא פעם את חומתה העתיקה של  העיר האירופית הביניימית, שפָּטינה של יושן מכסה את אבניה הקרות והאפורות, עם  ניחוחם הטרי של בתי תל-אביב לִבני הכתלים  שהלכו אז ונבנו באור התכלת העזה על חולות הזהב.