שירו-פזמונו  של אלתרמן "ילדי הפקר" הוא מונולוג דרמטי הנישא בגוף ראשון רבים (בלשון "אנחנו"). מבצעת אותו קבוצת נערים המשוטטת ברחוב ב"שעות הקטנות של הלילה", ללא השגחת אב ואם. ספק אם יש לנערים האלה הורים, שהרי הם מעידים על עצמם ש"בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ  / אֵין אַף אִמָּא אַחַת". היום נהוג לכנות נערים כאלה בכינוי "נוער שוליים",  ואצל אלתרמן הם נקראים "ילדי הפקר"  (תרגום שאילה מלשון יִידיש שבָּהּ מצוי  הכינוי "הפקר יונגע"). על תופעה זו כתבה היסטוריונית התרבות ד"ר תמר רזי בספרה ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית (2009). 

 

      תופעת הילדים והנערים המשוטטים ללא השגחה ברחוב ונעשים עבריינים צעירים, מצויה בספרות הרומנטית בת המאה התשע-עשרה, שהפנתה את הזרקור אל "עלובי החיים". היא ניכּרת בראש וראשונה אצל  צ'רלס דיקנס ("אוליבר טוויסט"),  ובעקבותיו –  אצל צ'רלס קינגסלי ("ילדי המים") ומארק טויין ("תום סוייר", "הקלבֶּרי פין"). בספרות העברית היא תוארה עוד באמצע המאה התשע-עשרה בספר רב-ההיקף "התועה בדרכי החיים" (1869) מאת פרץ סמולנסקין, שהושפע מצ'רלס דיקנס.