הספר מצביע על קשר אמיץ בין שירים של נתן אלתרמן, ובין סדרות ציורים של שלושה ציירים מודרניים מפורסמים - ואן גוך, מארק שאגאל ורנה מגריט, ומנהל  שיח בין השירה כאמנות של זמן עם אמנות המרחב הציורי. ממד הזמן בשירה מתמזג עם ממד המרחב בציור וכך מתקיימת שירה ייחודית רב ממדית, שהופכת למעין מיצג ובזה ייחודה. רבים תהו על סוד הקסם ששירת אלתרמן מהלכת על הקורא. נראה ששירים מסוימים מהדהדים ציורים מוכרים ומפורסמים, וסוד הקסם  הוא  גם בכך שהשיר מצייר ציור מוכר (למרות שאינו מצהיר על כך). בעקבות עובדה זאת, הקורא עשוי לצייר בעיני רוחו גם את הציור (לעיתים באופן לא מודע) בשעת קריאת השיר, ובמהלך הקריאה הוא חווה חוויה רב חושית.  כפרפרזה על דבריה של פרופ'  ניצה בן דב על גב הספר "והירח על כידון הברוש",-ניתן לומר גם, ששירת אלתרמן מעניקה  חוויה  חושית, קולית וחזותית מעצמת שעה שהיא ממזגת שירה וציור למקשה מרתקת אחת.  כמו כן נוצרת חוויה רב תרבותית הממזגת שירה ואמנות פלסטית נראה גם שבקריאה סימולטנית של שיר וציור, הציור הסימולטאני הופך ליניארי והשיר הליניארי הופך סימולטני.

 

הספר מצביע על כך ששירת  ההלך והדרך הנפקחת על כוכביה  ב"כוכבים בחוץ"   מהדהדת  בעיקר ציורי נופים של ואן גוך כגון השיר "ירח" והציור "דרך עם ברוש וכוכב", והשיר "ליל קיץ" והציור "ליל כוכבים". השירים הסוריאליסטיים של  "שמחת עניים"  על גיבורו המת החי -מתכתבים  עם ציוריו של מארק שאגאל  על הדמויות המרחפות שבהם, ושירת הלוליינים והקרקס של אלתרמן מציירת את ציורי הלהטוטנים של שאגאל. ספר השירה האחרון של אלתרמן "חגיגת קיץ" מצייר את ציוריו של רנה מגריט. הספר מסמן את מגמת  ההפרדות מן הדרך ואת התפוררות החומר, והתפוררות הגוף, הצל של האדם בשיר "הצל" תופס את מקומו, וכמו בציור "המשחרר" של מגריט של דמות חסרת פנים שמחזיקה בידה  צורה  דמויית פנים. נראה, שהצל  בשיר "הסיר מן האדם את פניו" ויצא לטייל עם מקל שמצוי גם ביד של "המשחרר" שבציור, גם דמותה המתה של מרת סימן טוב שמגיחה מעולם המתים "כדלעת נוראת הוד , ככדור אש כמו לפיד...קלסתרה מנגד מילא בדמות ירח את הרחוב", תואמת את ציורו של רנה מגריט אמנות החיים.

 

למעשה נראה שמסע שירתו של אלתרמן מספרו הראשון ועד ספרו האחרון עובר דרך מסע במוזיאון האמנויות המודרניות. הספר מתייחס לשירתו של אלתרמן כאל שירה אקפרסטית מיוחדת, כשהשיר איננו מצהיר על הציור שהוא מהדהד אותו. בספר מצויים ציורים רבים  ומתנהל בו  שיח אינטרטקסטואלי בין השירה והציור, תוך קריאה בו זמנית של השירים והציורים התואמים. בעקבות קריאה זו מתבהרים שורות וצירופים אלתרמניים ייחודיים שבלי התייחסות לציור היו  פחות מובנים. לעיתים המפגש בין השיר לציור מעלה  גם תובנה שאי אפשר היה להגיע אליה אם קוראים רק את השיר או מתבוננים בציור בלבד. לדוגמה בשיר "שבחי מרת סימן טוב" ב"חגיגת קיץ" מתוארת הופעת מרת סימן טוב מארצות המתים  לעולם החיים מלווה בגשם חזק  "גשם רועש, הבא לתת בפי האדמה את השמים, אשר יקומו מעפר, זוקפי ראשים, בדמות עלים, ערים, נשים ואנשים". לפי השיר הגשם מצמיח מעפר אנשים ואילו בציור גולקונדה שתואם את השיר, נראה גשם של אנשים שיורדים מן השמים לארץ. השיר והציור יחדיו יוצרים מעגל אינסופי של אנשים יורדים ועולים וכך נוצרת תנועה בו זמנית מעגלית  נצחית של עליה וירידה ולמעשה החיבור בין השיר והציור יוצר את  קשר מעגלי  סוריאליסטי שמתקיים תדיר בין ארץ לשמים-עקרון שמאפיין את שירתו של אלתרמן של מתים חיים, מתות חיות והטלטלות בין עולמות ריאליסטיים ועולמות סוריאליסטיים.

 

זיהוי הקשר בין שירה ואמנות פלסטית  מחייב הכרת ציורים רבים ומצריך גם יכולת שליפה של הציור התואם לשיר וגם יכולת ליצור חיבור ביניהם ומכך יכולה לצמוח פרשנות חדשה בצד תוצר חדש שיכול לעלות מהחיבור ביניהם .הספר מציע פרשנות אינטרטקסטואלית אקפרסטית תוך הישענות על מספר יסודות המאפיינים את הגישה האינטרטקסטואלית.