בתחילת פברואר 1948, ביום של חולין באמצע השבוע, בעיצומו של חורף סגרירי, בתחילת החודש השלישי לפרוץ מלחמת העצמאות, ניצבה שושנה דמארי על בימת האולם הזעיר על־שם "יאשה חפץ" בלב תל אביב ה"ישנה", בסימטת בית השואבה המתפצלת מרחוב אלנבי, לא הרחק מפינת אלנבי־גרוזנברג, והמוליכה לפסז' המדרגות הנפתח לרחוב נחלת בנימין, ושרה בהשמעת בכורה את הזמר הנפלא "לילה לילה" מאת נתן אלתרמן ומרדכי זעירא. היה זה רגע השיא של בכורת תוכנית הווארייטה שכונתה "רק למבוגרים", התוכנית ה-14 של תיאטרון הבידור והסטירה, ששמו המוצלח "לי־לה־לו" היה אחת מן ההברקות הרבות שהעניק לו נתן אלתרמן, הנסיך הבלתי מעורער אז של היכל השירה ומועדון הפזמון והשיר העיתונאי בארץ ישראל העברית.

משה וואלין, האימפרסריו הוותיק ויזם מופעי הבידור שהיה הרוח החיה בגלגלי תיאטרון הרוויו הפופולרי שהקים בשלהי 1944, העניק אז לאלתרמן עשר לירות ארץ ישראליות מנדטוריות שלמות כבונוס בעד השם ופזמון הלוגו הקצר שהתלווה אליו: "לי־לה־לו / זהו העניין כולו, / ונדבר אם כן או לא, / בלי־לה־לי־לה־לו".