תל-אביב, שאליה הגיעה ובה התיישבה משפחת אלתרמן בניסן תרפ"ה, היה עיר נבנית במלוא מובן המלה, עיר בעיצומו של בנין, עינים ורגלים נתקלו על כל צעד ושעל במעשה בנייה בלתי-פוסקת. תל-אביב פשטה צורת עיירה ולבשה צורת כרך. קצת ותיקיה היו קובלים, כמובן, שבולמוס של בנין תקף את עירם, שהנה מקימים בה "מגרדי-עננים" (אלו הבתים בני שתים, שלוש קומות); שהנה נחלת-בנימין החמודה, על בתיה הקטנים וגינותיה המטופחות, נמחקת והולכת ואף היא נבלעת יותר ויותר בתוך "המרכז המסחרי"; וגם רחוב הרצל הצנוע מתחיל לאבד את צביונו השקט. בקצה הצפון של העיר נכבש "תל-נורדוי", ודרך-החול שיורד ממנו דרומה, סמוך לים, נהפך ל"רחוב הירקון" , המתכסה ב"שריון של מלט", שעליו הולכים לא עוד רק גמלים מחבון ומעבר-הירדן, עמוסי זפזיף לבנייה, כי אם גם אוטומובילים חדשניים, המקימים רעש יומם ולילה ומסכנים את הנפש "עוד יותר מאשר ברחוב נחלת-בנימין". בעיר מתרבים מקרי תאונות של כלי-רכב ממוכן, עד כדי כך שמתמנה שוטר מיוחד, רוכב-על-אופניים, המשגיח על מהירות התנועה ביחוד ברחוב אלנבי, אשר נתברך זה-עתה באוטובוסים גדולים, מיסודה של חברת "גלי אביב". ואין צריך ומר, כי קצב כזה של עלייה, מצד אחד, הנכנסת לתל-אביב המונים-המונים, וקצב כזה של בנייה, מצד אחר, שחרף מהירותה ופזיזותה אינה מדביקה את היקף הביקוש של האוכלוסין החדשים, עוררו לאלתר מחול של ספסרות נוסח "חאפ", הן מצד מחיר המגרשים והן מצד מחיר הדירות והבתים. כנגד זאת התנהלה מלחמת בספרות וב"ספקולאנטים", מלחמה שבה השתתפו לא רק פועלים, שכירי-יום, כי אם סופרים ומורים, בסגנון הימים ההם, ובראשם הד"ר בוגרשוב, איש הגימנסיה "הרצליה". ואם תאמר שבית-ספר זה, שנקרא על שם מייסד הציונות המדינית, בנה עיר זו, שנקראה על שם האוטופיה שלו ("אלטנוילאנד" – "תל-אביב", תרגום סוקולוב), לא פחות משבנתה העיר את בית-הספר – אין אתה תופס לשון-גוזמה לגבי תל-אביב שבשנים ההן. וכבר היו דברים מעולם, אצלנו ואצלם, מיבנה ועד לבולוניה ועוד.

המאמר המלא