יצחק אלתרמן, שהגיע עם משפחתו למוסקבה בחורף 1914, השתלב במרץ בכל העשייה הזאת: מראשיתה הוא היה מראשי היוזמים והעושים. תחילה היו, כמובן, קשיים מרובים. עדיין היו בחזקת פליטים שבאו לכאן מבוהלים, בחוסר-כל כמעט. היו להם קצת מטלטלים, מה שנחוץ למבוגרים ולילדים, לשם לבוש בחורף קר, לשם הכנת מאכלים בכל מקרה ולשם כסות בלילה, ובנוסף לכך כמה מאות רוּבלים שהצילום בדרכם מפולין. קשה מכול היה למצוא דיור למשפחה של חמש נפשות, מה גם שעדיין שרירים וקיימים היו, להלכה, חוקי המשטר הצארי, עם איסוריהם ליהודים להתגורר במטרופולין, וצריך היה לתחבל תחבולות מתחבולות שונות כדי להשתכן בעיר גופא, או בעיבורה, או, לפחות, באחת העיירות הסמוכות, ששם כבר לא הקפידה הרָשות לבדוק מי בא ומניין בא ולשם מה. אחרי שבועות מספר של דוחק רב ושל הוויית-פליטים מתמשכת נמצאה למשפחת אלתרמן, בעזרת ידידים וקרובי-משפחה, דירה נאותה ומרוּוחת בסימטה הטסינית שליד בית-הנתיבות הקוּרסקי. רק העמידו רהיטים שנרכשו מפה ומשם ומכל-הבא-ליד וכבר חידש יצחק אלתרמן את גן-הילדים העברי-הפרבֶּלי שלו מטעם האגודה של "חובבי-שפת עבר", שבראשה עמדה שושנה פרסיץ.

המאמר המלא