שיר יפה הוא דבר נפלא.

אבל יופי אינו חזות הכל. יש שירים המעבירים מסר ולפעמים המסר גובר על היופי (למשל הופעתו של "שיר לשלום" או שירו של אלתרמן בגנות הרצח ברמלה שלטעמי אינו יפה במיוחד אך בעל מסר מטלטל.)

שירים אחרים מעוררים תהודה רגשית חזקה-למשל השיר "אורי" של רחל.

אני כנראה חשדן. בכל פעם שמישהו או משהו מעורר בי תהודה רגשית חזקה אני מנסה לגבש עמדה בנוגע לכנותו של מעורר הרגש. האם הוא מפגין רגש אמיתי או משחק ברגשותי בקור רוח? (מה שנקרא מניפולציה). אם אני מגיע למסקנה שמעורר הרגש אינו כנה אני מאבד לחלוטין את ההזדהות הרגשית (לדוגמא איני מאמין לאף מילה של קוזינסקי).

השיר "מגש הכסף" של אלתרמן עורר בי מאז ומתמיד הזדהות רגשית עמוקה. חושי האמת שלי מקבלים שאלתרמן הרגיש בעוצמה רבה את הרגש שביטא. כך גם "שיר לשלום" והשיר בגנות הרצח ברמלה.

"ליל חניה" זה סיפור אחר. בניתוח שפרסמתי בפורום ציינתי כי לדעתי אלתרמן כתב את השיר מתוך ניתוק רגשי ותובנה מועטת. בשבילי זה שיר יפה מאין כמוהו. הוא מעורר בי תגובה רגשית חזקה בכל הקשור לתיאורים הוירטואוזים של אופיה האבסורדי וההרסני של המלחמה, וקל לי להאמין שאלתרמן הרגיש את אשר כתב. ובכל זאת שורה אחת מקפיצה את אנטנות חושי האמת שלי ואיני מאמין לה. לאחר תיאור פיוטי של יופיו של המחנה מסביר אלתרמן כי תחושת היופי מאפשרת "לזכור, ולא רק לרע, ימי רעה". זו שורה יפה מאד אבל לדעתי אין בה אמת.

צריך לזכור שבראי התקופה ההיא הימים אינם רק ימי רעה אלא בעיקר ימים מלאי הוד והתפעמות הקשורים להקמתה של המדינה (ואף אחד לא ביטא זאת יותר טוב מאלתרמן עצמו). אותה תקופה העריצה את ההקרבה ואת הגיבורים (שוב אלתרמן). קשה לי להאמין שבתוך תחושת הייעוד וההוד של אותה תקופה נזקק אלתרמן או מישהו אחר לתיאור הלץ במחנה כדי "לזכור ולא לרע ימי רעה".

לשם השוואה אני רוצה להתייחס באותן אמות מידה לשירתה של רחל.

רחל היא המשוררת הנערצת של הרגשות הפשוטים והכנים-הבדידות, העקרות, הכמיהה לאהבה. לצערי חושי האמת שלי אינם מאפשרים לי לאהוב את יצירתה.

השיר אורי נחשב לתיאור מופת של רגשותיה של אישה עקרה הכמהה לילד. אלא שבכמיהה של רחל אין מימד גופני. היא לא משתוקקת לתינוק אלא לילד שתלתליו כבר צימחו והוא יודע ללכת. היא אינה כמהה לחבק לנשק ולהיניק אלא לתת יד. הרגש היחידי שהיא מצליחה לתאר קשור לשמו של הילד (" אורי שלי, רך ונעים הוא השם") ולא לגופו. אני קולט אישה בודדה שפיתחה פנטזיה שאם היה לה ילד הייתה פחות בודדה ובשבילה הילד הוא אמצעי להקל על בדידותה. אני לא מסוגל להזדהות עם השיר הזה.

רחל בעצמה כתבה "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה" אך אמירה זו נתפסת רק כעדות לצניעותה וגדלות נפשה. לדעתי היא פשוט אומרת את האמת. הרגש היחידי שהיא מתארת בשיר זה מופיע בשורה "רק את דרכי כדרכה אל צמרת" המבטאת אמביציה להכרה ופרסום (למיטב ידיעתי אף נמלה אמיתית לא מנסה להגיע לצמרת).

ואסיים בשיר שעיני הוא הקשה ביותר

בשכבר הימים האויב הנורא את שומרון הביא במצור
ארבעה מצורעים לה בישרו גאולה, לה בישרו גאולת הדרור
כשומרון במצור כן הארץ כולה וכבד הרעב מנשוא
אך אני לא אובה בשורת גאולה כי מפי מצורע היא תבוא
הטהור יבשר וגאל הטהור ואם תבצר בו ידו מלגאול
אז נבחר לי ליפול במצוקת המצור אור ליום בשורה הגדול.

מה כותבת המשוררת: המצב קשה מאוד, ויש לו פתרון. אלא שמביא הפתרון אינו מוצא חן ביני ועל כן אני דוחה אותו. לא די בכך שהמהות תהיה מצילה, גם המראה חייב להיות לפי טעמי, אחרת אני מעדיפה למות ולא להיגאל. עם גישה הרסנית כזו די ברור למה לא הצליחה למצוא אף פעם בן זוג. (הקורא מוזמן להמשיך את ההשוואה ליחסו של השמאל לשלום המובא על ידי הימין).

אני מהרהר ב"מימד הגופני" שלך ומציע לחשוב שוב :

האם ניסית אי פעם ללכת יד ביד עם ילד קטן? אפילו שאינו בשר מבשרך, ואם כן - קל וחומר!
אתה זוכר את ההרגשה הזאת? את החשמל הזורם מן הגוף הקטן אל הגדול ממנו
וכנראה שגם להיפך רק שקשה יותר להיזכר.

בעיני, השורה "לאחוז בידו ולפסוע לאט" היא שורת ענק, ויש לה מימד גופני מובהק.
לא זו בלבד, אלא שרחל גם השכילה לא לפרוט את האפקט הגופני למילים רבות. מועט המחזיק את המרובה.
מי שיודע יודע. ומי שלא - עוד יבוא יומו ויידע.

גם מחבר סיפור העקידה התנ"כי ידע זאת כנראה, ונהג כך כשכתב את "וילכו שניהם יחדיו" שלו. שורה שיש לה אפקט דומה.