בשורה קודמת חלה תקלה, לכן אני ממשיך כאן: שלום, אקי! לשורות אלה חשיבות עליונה. סבורני שאלתרמן מדמה כאן כיליון העיר העצורה לחורבן טרויה עצורה גם היא. בשיר אחרון של "איליאדה" (24,677-699) מתאר הומרוס איך פריאמוס הישיש מלך-טרויה בעזרת האל הרמס בלילה בסתר לוקח את גופתו של בנו הקטור אשר נפל בקרב עם אכילוס: 689 ... נבהל הזקן ויער את-כרוזו הלך הרמס ואסר לרכבם הסוסים והפרדים. מהר עבר המחנה, ואיש לא ראהו בצאתו. (תרגום של שאול טשרניחובסקי) אלתרמן, כנראה, התכוון לכך מלכתחילה, ולא בכדי כלי-זין היחיד הנזכר בפואמה - חרב: -אלי נרודף בחרב ("שיר לאשת-נעורים") -ישמח הנופל בחרב, ישמח השואל מי בחרב ("שיר השקר") -כי פארוה לפי חרב - כי ראיתיה מול החרב ("שיר של אור") חרב זאת איננה חרב מתקופת הברונזה הומרית, אלא חרב מ"עידן הברזל" שלנו: -אז עלה הברזל, בתי כי ברזל ישבר, בתי ("שיר לאשת-נעורים") -אז נעה העיר כי ברזל ניגש. אך ברזל בברזל פגש ("שחר") וכאן עולה בזיכרון כלי אחר, עליו נדבר בנפרד
|