מה פירוש הבית הראשון ב"שיר של אור" מתוך "שמחת עניים"?

ג. שִׁיר שֶׁל אוֹר

אֵין גָּלוּי כַּסַּכָּנָה.
וְאֵין גָּלוּי מוּלָהּ כְּמוֹ פָּנַיִךְ.
כָּל הַנְּשָׁמָה, בִּתִּי, תָּבוֹא עַד סַכִּינָהּ.
וְצָר נִשְׁבַּע : אֶהְיֶה לָךְ סַכִּינַיִךְ.

אנסה לתת תשובה לשאלתי זו וגם לעשות סיכום ביניים לגבי היצירה כולה:

"שמחת עניים" בלשון הרמזים

תוך כדי תירגום לרוסית של הפואמה האלתרמנית נתקלתי בשאלות רבות לגבי פשר השירים. על חלק משאלות אלו כתבתי בפורום של האתר "נתן אלתרמן". לשאלות אחרות אני מנסה לתת תשובות-השערות משלי על בסיס עיון בטקסט. מהכתבות והספרים הרבים המוקדשים ל"שמחת עניים" אני מצטט כאן רק שני ספרים הדנים בנושא באופן מקיף ביותר : [1] "עבותות של חושך" מאת בעז ערפלי, תשמ''ג, ו-[2] "מסכת שמחת עניים" מאת מרדכי שָׁלֵו, עלי אלון ויריב בן-אהרון, תשס''א

הנפשות הפועלות:

- עני (שם ספרותי) – הבעל. לדעתי, יש כאן שני אנשים: אחד – (א') גיבור השער
הראשון, השני – (ב') גיבור שאר היצירה
- רעייתו
- בנם של הזוג
- אחים של הבעל ושל רעיתו (כנראה, אחים לעם ולא בני משפחה אחת כי מספרם גדול)
- אביה של הרעיה
- חיילי צבא הצרים
- איש זקן מסתורי הנושא גופתו של הנופל בקרב
- שמחת עניים – דמות אלגורית


קורות חייו של העני: שיחזור בקיצור נמרץ על-פי טקסט הפואמה

(אלתרמן לא מתאר כמובן מקרה מוחשי כלשהו ולא עוסק בנבואות)

על עני א' אנו יודעים שאלמלא חלה, התרושש ומת בטרם עת, היה עכשיו כבן-50:
...וְהִכָּה הָחֳלִי, בִּתִּי,
וְהָעֹנִי כִּסָּה פָּנֵינוּ... "שיר לאשת נעורים"

רעייתו היא אשה צעירה כבת-27, אֵם לילד כבן-3. לכן בעלה, אשר קשיש ממנה שנות דור, קורא לה "בתי":
...וְאֲנִי... מְיֻגָּע וְזָקֵן כְּאִמֵּךְ....
...אַתְּ עַצֶּבֶת רֹאשִׁי הַמַּקְרִיחַ... "החולד"

האיש היה אמיד (אולי עשיר), העדיף להימצא בחבורת גברים צעירים ממנו, רכש הרבה ידידים ואפילו הרגיש את עצמו כנער. שם הוא פגש בצעירה עליזה ויפה, התאהב בה ונשא אותה לאשה:
...כִּי עָדִית מִטְפַּחְתֵּךְ, בִּתִּי...
...גַּם לַכֶּסֶף הֵפַרְתִּי בְּרִיתִי.
גַּם זָרִיתִי יָמַי לַהֶבֶל...
...רַק אַחֲרַיִךְ הָלַכְתִּי, בִּתִּי,
כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל... "שיר לאשת נעורים"
...אַךְ גַּם בְּקוּם צְחוֹקֵךְ מִנֹּעַר,
בַּעֲגִילִים וּצְלִיל צָמִיד,
וְגַם עֵת קוֹמָתֵךְ תִּנּוֹעַ,
בְּתוֹךְ שִׁפְעַת שֵׁמוֹת וָתֹאַר... "שיר של אור"

הוא היה בעל אוהב אך קנאי אובססיבי (אולי גם בגלל הפרש הגילים). גם לאחר מותו הוא חוזר לאשתו כדי לקחת אותה לקברו:
...אֲנִי הַזּוֹכֵר, הֶעָנִי-כְּמֵת,
אֶעֱמוֹד עַל שְׁנָתֵךְ בַּפֶּתַח...
...יוֹם-יוֹם אֶתְפַּלֵּל שֶׁתִּכְלִי כְּמוֹ נֵר
שֶׁאֵלַי תְּרֻדְּפִי בַחֶרֶב... "גר בא לעיר"
... מֵאֶצְבַע זָרִים, מִמֶּבָּט וּנְשִׁימָה,
קִנְאָתִי תְסֻבֵּךְ כְּאֵם.. "הזר מקנא לחן רעיתו"

לגבי עני ב' בהנחה שעלילת הפואמה מתרחשת בתקופת כתיבתה (1940), אפשר לטעון:
שבני הזוג גרו, כנראה (לפי תיאור הנוף), במרכז אירופה:
... עַל אֹרֶן וְאֵלָה...וְעַל תִּרְזָה שְׁתוּלָה... "השבעה"
... וְרָאוּ הַכּוֹרְתִים בַּעֲלוֹת הַכּוֹרֵת,
וּמִיַּעַר תִּרְאֶה הַחַיָּה...
... עַל פְּנֵי חֹרֶשׁ וָגַיְא ... "תפילת נקם"

הם גרו בעיר גדולה שופעת חיים :
...הָרְחוֹב הַגָּדוֹל...
... עֲלְמוֹת וּשְׁוָקִים פָּרְחוּ פָרֹחַ... "הטנבור"

אבל מהר מאוד המצב השתנה: חוקים חדשים (חוקי גזע?) איפשרו לאויביו לקחת ממנו את כל רחושו וזכויותיו; חבריו לא יכלו לעזור לו כיוון שגם הם נפלו קורבנות למה שהתרחש במדינה:
...אֶת שׁוֹפְטַי שִׁחֵד, וְעֲמָלִי שִׁחֵת,
וַיֹאמֶר בָּא שׁוֹחֵט, - הִנֵּהוּ עַל דָּמִי !
וְאֵין עָלָיו שׁוֹפֵט, וְעֲמָלוֹ שׁוֹקֵט... "השבעה"

במקום בנאים, נפחים ו"אִמהות של ברזל ושל אבן" ("כוכבים בחוץ") אשר עברו לאוֹר השמש ולניגון כינורות וחלילים, הרחובות התמלאו אספסוף משרתים ואַמהות ההולכים לאוּר המדורות (והלפידים) ולקצב הטנבורים הגדולים (והתופים של התזמורות הצבאיות):
... אֶת שִׁפְעַת נְעָרָיו, אַמְהוֹתָיו וְאוּרוֹ,
עָלַי מְהַלֵּךְ עוֹד דִּמְדּוּם טַנְבּוּרוֹ... "הטנבור"

לאיש ולחבריו לא נשאר כלום:
... הֵן מְאוּם לֹא הָיָה לָנוּ, כָּל מְאוּם... "הטנבור"

האיש ברח מהעיר לבדו, אבל אויביו רדפו אחריו,היכו ולבסוף רצחו אותו:
... עַל פְּנֵי חֹרֶשׁ וָגַיְא רָדְפוּנִי דּוֹרְכַי... "תפילת נקם"
... כִּי חַי אוֹתִי עִנָּה... "השבעה"
...אָז עָלָה הַבַּרְזֶל, בִּתִּי,
וַיָּסִיר גַּם רֹאשִׁי... "שיר לאשת נעורים"

ומאז הוא מופיע בעלילה כרוח רפאים. אפשר לראות בו גילגול נשימתו של עני א'.

גם אחיו נספו ("ליל הבדולח", רדיפת יהודים בגרמניה רק בגלל היותם יהודים – עניים ועשירים כאחד),
והאויב הכריז שכך יהיה לנצח ("הרייך השלישי לאלף שנה"):
... אֶת אַחַי תָּלָה...
...וְהוּא מְלַאכְתּוֹ כִּלָּה, וַיֹאמֶר כֹּה לֶחָי ! "השבעה"

אשתו הצליחה להימלט יחד עם בנם למדינה אחרת (נניח, לפולין, לוורשה), מצאה שם אזשהו חדר עלוב וחיה רעבה ללחם:
בְּבֵיתֵךְ הַמּוּעָד לָאָסוֹן,
...אַתְּ שׁוֹטְפָה רִצְפּוֹתָיו וְרוֹחֶצֶת תְּרִיסוֹ.
כָּל עוֹד נָחָה בוֹ אֶבֶן עַל אֶבֶן... "שיר שמחת-עיניים"
פַּת לָךְ אָבִיא אַחְרוֹנָה... "גר בא לעיר"

אך עכשיו אויביהם הגיעו גם לעיר המקלט שלה וצרים עליה (ריכוז היהודים בגטו ורשה על-ידי הנאצים ב-1939). והפתרון הסופי כבר נגזר.

שלבי בניית היצירה

חוקר ומבקר ספרות בעז ערפלי טען ש"שמחת עניים" נכתבה על-ידי אלתרמן במחצית השנייה של 1940 [1,147]. יש הסבורים שתהליך הכתיבה החל עוד בשנת 1939. לטענות אלה חשיבות רבה, כי בשנת 1940, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה (פלישת צבא גרמניה לפולין בספטמבר 1939) יצירתו של אלתרמן הייתה מושפעת כולה מהסיטואציה החדשה שכללה בתוכה גם אפשרות כמעט בלתי-נמנעת של פלישת הנאצים לארץ-ישראל וכיליון חרוץ של היישוב היהודי בה. הוא הפסיק לכתוב כמה מיצירותיו ("שיר עשרה אחים" ועוד), ואם באמת התחיל לכתוב את הפואמה לפני כן, אז כעת שינה את התוכן שלה שינוי תכלית.
דומני שכך היה הדבר, כי השער הראשון של "שמחת עניים" שונה לגמרי מהמשכה.
השער הראשון נכתב בסגנון בלדה אנגלית או סקוטית של ימי-הביניים (אלתרמן התעניין בבלדות אלה, תירגם כמה מהם וכתב מאמר ביקורת ספרותית בנושא). כל האווירה בשער זה תואמת לתקופה ההיא : "עיר נצורה מבוא ומצאת" (זאת אומרת, נעולה לשעות לילה), חנית וחרב... אין שום זכר לאירועים שמחוץ ליחסים בינו לבינה. הגיבור הראשי מתואר רק מצד אחד – כבעל אוהב ומקנא. אין שום פרטים שידברו על התפתחות אופיו. (מרדכי שלו מציע [2] לראות בדילמת אהבה-קנאה של העני את יחסי הגומלין בין היהדות האורתודוקסית לבין הציונות).
יש רושם שאלתרמן התכוון לכתוב בלדה מסוגננת. אבל מאוחר יותר, לאור הטרגדיה המתרחבת והולכת לגבי עתיד העולם בכלל ולגבי גורל יהודי אירופה בפרט, הוא גיבש תכנית חדשה, עמוקה ורחבה, והכניס חלק מהבלדה שכבר הייתה מוכנה לתוך הפואמה. למען החיבור של שני החלקים הכניס כמה שינויים: הוסיף משפט "...ועלה הברזל, בתי, ויסיר גם ראשי..." ("שיר לאשת נעורים") המדגיש את מעשי הרדיפה אחריו ורציחתו (בניגוד לטענה קודמת שהאיש חלה וכנראה מת ממחלתו), וגם הזיז את "שיר מחול", שמקומו הטבעי היה בסוף השער הראשון, לסוף השער השני (שנושא הקנאות זר לו). אבל הרושם שמדובר בשני אנשים שונים נשאר, מה גם שנושא הקנאה, שהיה עיקרי וכמעט יחידי בשער הראשון, מכאן ואילך נעלם מהפואמה.
רק בשלב זה נוסף כנראה שיר פתיחה הממוקם מחוץ לגוף הפואמה עצמה ללא מספר ו(במהדורות מאוחרות יותר) ללא כותרת. כאן מופיעה המילה "צר", ומכאן ואילך משתנה הוראת המילה "נצורה"; עכשיו "עיר נצורה" היא עיר במצור.
גם בשאר הפרקים של הפואמה יש אלמנטים של סגנון הבלדה: רוחות רפאים מתהלכות בלילה וביום (הבעל ואביה של הרעיה); כל העלילה נמסרת לנו החל מנקודת השיא מפי הגיבור; יש הגזמות בתיאור הקרב ועוד. בעז ערפלי מציע [1] לראות במונולוגים של הבעל את הדיאלוגים הפנימיים של אלמנתו, אך יותר טבעי, לדעתי, יהיה לראות בהם את הירהוריה וזיכרונותיה (הבעל מצטט רק ארבעה בתים מדבריה: אחד ב"המשתה" ושלושה ב"על ארץ-אבנים").
החל מהשער השלישי מופיעים גיבורים חדשים. תחילה חברים של הבעל (העתידים לאכלס את מחתרת המתים) ואחיו שגם הם נספו ללא מאבק, אחר כך אחיה של הרעיה היוצאים לקרב האחרון. גם המת-החי עובר שינוי הדרגתי ומהותי של האופי והתפקחות: מהקנאה ומההשלמה עם הגורל - לְחרפה מִעצם בחירתו (ראה "הפור" בהמשך), משם – להבנה של עוּבדת בגידתו, לזעם, לצימאון הנקמה, להשתתפות הרגשית בקרב של רעייתו ואחיה, עד לדרישה : "קוּם, הַחַי בֵּן הַמֵּת ! קְרָא אִתִּי ! / וְחָיְתָה הוֹרָתְךָ לְעֵינֵינוּ. / אֱלֹהַי, אֱלֹהֵי בִּתִּי, / קְרַע מִסְפֵּד, כִּי שִׂמְחָה בִמְעוֹנֵנוּ ! " ("סיום")
עוד גיבורה שמופיעה בשורה הראשונה של הפואמה היא דמות אלגורית הנקראת "שמחת עניים". אנו פוגשים אותה רק פעמיים וחצי. בשיר הפותח העני-כמת שמח לרדת בור בתנאי שגם היא תרד יחד אתו; ב"המשתה" הרעיה שוללת את שמחת העניים ולא מאמינה להבטחתה ללכת יחד אתה לקבר: " וְאָמַרְתְּ: מַה יָּפָה אַתְּ, שִׂמְחַת עֲנִיִּים, / לְבָבֵנוּ שֵׂאתֵךְ לֹא נֻסָּה. / גַּם חַיֵּינוּ שֶׁלָּנוּ לֹא לָךְ עֲשׂוּיִים, / גַּם אֶל קֶבֶר אוֹתָךְ לֹא נִשָּׂא."; וב"שיר של אותות" העניים שמחים לשמוע דפיקת השמחה בדלת, אך טעות גדולה בידיהם : זאת אינה שמחת עניים, אלא שמחת הצרים, אויביהם.

הפוּר

נתן אלתרמן ניסה לתת תשובות לדילמה נוראית: האם כדאי לקום לקרב גם אם התוצאה ידועה מראש והיא מוות ודאית? ושני גיבורי הפואמה – העני ורעיתו – חייבים לבחור את דרכם, כל אחד בצומת שלו.
בשיר הפותח את היצירה כתוב : "וַתִּשָּׂא כִּנּוֹרֶיהָ שִׂמְחַת עֲנִיִּים". מחברי המסכת [2] תוהים : "אלתרמן מדבר על שמחת עניים בלשון יחידה, אבל מייחס לה כינורות רבים (כִּנּוֹרֶיהָ ). קשה להניח שעשה זאת באופן שרירותי רק למען המשקל... מסתבר שברגע ש"שמחת עניים" מקבלת על עצמה את תפקיד הציונות או התחייה, השינוי ללשון רבים מאפשר לה לנגן בבת-אחת בכל 'כינוריה' [2,176]" ומביאים דוגמאות דומות מיצירותיו אחרות של אלתרמן. במקרה ספציפי זה אני מציע הסבר הבא : שמחת עניים לא מתכוונת לנגן בכינורות בעצמה. היא מביאה אותם לכל העניים כפּוּר : או שתקומו כבני-חורין לקרב אבוד ותזכו לנגן בכינור (שהוא לירה אשר לה יש שני תפקידים, ראה בהמשך) בהילולת חג הניצחון לאחר מותכם ("סיום"), או תיכנעו מראש ללא מאבק כעבדים או כבהמות, ואז תנגנו בלירות בהילולה לשבח חרפתכם ("לאן נוליך את החרפה"). את בחירתו של הבעל אנחנו רואים כבר בשיר המבוא : הוא שמח ללכת לקבר עם שמחת עניים. (דעה רווחת ביישוב הא''י בימים ההם האשימה את יהודי אירופה באי-התנגדות פעילה נגד זוועות הפאשיזם).
אותה שאלה גורלית תקום בפני הרעיה ב"שיר של אור" : "וְצַר נִשְׁבַע אֶהְיֶה לָךְ סַכִּינַיִךְ". (גם בלשון רבים ! במסכת [2] אין הערות לשורה זו). האם תחליט להפוך את כלי המטבח לכלי הזין ולפגוש את האויב הבא עם חרבו ? ("רְאִיתִיהָ מוּל הַחֶרֶב", - חוזה הבעל באותו השיר). התשובה נדחית כמעט עד סוף הספר. ב"ליל המצור" הבעל מספר : "יָדֵךְ הֲדוּקָה עַל קַת" (על ידית הסכין).

הפן האישי

ערפלי כותב : "אף שקרוב לוודאי שנסיבות הזמן הן שלא הניחו למשורר של "כוכבים בחוץ" להישאר בעולמו השירי והפעילו את מודעותו בחריפות לעבר עולם אחר – המוסרי-חברתי-פוליטי – ואף שהמעבר מ"עולם" ל"עולם" מתמחש בין השאר ב"עבריות" הטקסט של "שמחת עניים" (הדיקציה, הרמיזות) ובאווירתו הכללית (*1), הרי אלתרמן לא הניח לנסיבות אלה ולפרובלמאטיקה היהודית הכרוכה בהן להתגלות במפורש ביצירתו זו. להיפך, הוא גיבש אותה דווקא באמצעות מודלים ספרותיים אוניברסאליים ובשילוב עם יסודות אישיים-אינטימיים, והעניק לה משמעות אנושית כללית." [1,152]
אלתרמן היה צריך להטיל את הפור גם הוא עצמו ולענות לשאלה האם מוכן להשתתף בקרב האבוד. אותו דבר לגבי קרובי משפחתו.
קרוב לסוף הפואמה בליל שלפני הקרב נזכרת הרעיה באביה שנפטר לא מכבר, לוֹ היא רוכשת כבוד ואהבה כי היה אב דואג ומסור. ולא במקרה עולה הזיכרון. רמז אחד מקשר בין דמות האב הזה לבין אביו של אלתרמן, יצחק, שנפטר בשנת 1939 ממחלת סרטן הגרון : האב של הרעיה לא יכול לדבר בגלל מחלתו. זהו הרמז האישי הראשון.
וביום הקרב מופיע בפואמה איש זקן מסתורי הנושא על גבו דרך העיר הבוערת את גופתו של הנופל בקרב, אחד מאחיה של הרעיה: פֶּתַח הָעִיר יָצַא אִיש שָׂב, / אֶת גּוּף הַנּוֹפֵל עָמַס עַל גָּב. / וַיִּשָׂא עַל גַּבּוֹ וַיְּשִׁיבוֹ אֶל אֶחָיו. ("שחר"). מי הוא האיש? עורכי המסכת [2] כותבים: "ההופעה של השָׂב היא חידתית. היו לנו עד עכשיו 'אחים' לוחמים, 'רעים' ואנשי מחתרת. ופה מופיעה דמות מסתורית של זקן. האם זהו גילגול נוסף של דמות האב ? האם זוהי אסוציאציה לאליהו הנביא, שאלתרמן שולחו לתחום חדש לגמרי בשבילו : פינוי חללים ?!" [2,262]
גילגול נוסף של דמות האב? כן, אבל לא גילגול הבא, אלא גילגול קדמון ! סבורני, שאלתרמן מדמה כאן כיליון העיר העצורה לחורבן טרויה שהייתה עצורה גם היא. בשיר אחרון של "איליאדה" (24,677-699) מתאר הומרוס איך פריאמוס הישיש מלך-טרויה בעזרת האל הרמס בלילה לוקח בסתר ממחנה היוונים את גופתו של בנו הקטור אשר נפל בקרב עם אכילוס:
689 ...נִבְהַל הַזָּקֵן וַיָעֶר אֶת-כְּרוֹזוֹ
הָלַךְ הֶרְמֵס וְאָסַר לְרִכְבָם הַסּוּסִים וְהַפְּרָדִים.
מַהֵר עָבַר הַמַּחֲנֶה, וְאִישׁ לֹא רָאָהוּ בְצֵאתוֹ.
(תרגום של שאול טשרניחובס)

אלתרמן, כנראה, התכוון לכך מלכתחילה, ולא בכדי כלי-זין היחידים הנזכרים בפואמה – הם חנית וחרב:
וּבְאֶפֶס-כַּפּוֹת אֲחוֹנֵן,
וּכְאֵשׁ וַחֲנִית אֲגוֹנֵן, ("גר בא לעיר")
- אֵלַי תְּרֻדְּפִי בַחֶרֶב ("שיר לאשת-נעורים")
- יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב,
יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַחֶרֶב, ("שיר השקר")
- כִּי פֵאֲרוּהָ לְפִי חֶרֶב,
-כֵּן רְאִיתִיהָ מוּל הַחֶרֶב, ("שיר של אור")

כמובן, חרב זאת איננה חרב מתקופת הברונזה הומרית, אלא חרב מ"עידן הברזל" שלנו:

- אָז עָלָה הַבַּרְזֶל, בִּתִּי,
כִּי בַּרְזֶל יִשָּׁבֵר, בִּתִּי ("שיר לאשת-נעורים" )
- אָז נָעָה הָעִיר, כִּי בַרְזֶל נִגַּשׁ.
אַךְ בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל פָּגַשׁ. ("שחר")

במחזור "שיר עשרה אחים" בשיר "האב" ,שנכתב ופורסם בשלהי שנת 1940, קצת לפני "שמחת עניים" (מרץ 1941), מדבר האח הרביעי על אביו ואומר:
... החָזק מני כל מבצריך
הוּא הַקְּרָב הֶעָרוּךְ שֶׁלָּאב בְּאַשְׁמֹרֶת לֵילִית מְכוֹכֶבֶת.
הִקִּיפוּהוּ דָיֵק וְאֵילִים...(*2)

שוב אנחנו שומעים על עיר עצורה ועל אמצעי לחימה עתיקים - צְריח של הצרים ו"כבשׂ" - בול-עץ לפריצת שערי העיר.
אלתרמן בפירוש מדבר כאן על אביו יצחק (כמו בשיר "קץ האב" ב"שמחת עניים"). ואם הוא מדמה את "האב" לפריאמוס, הרי "הבן" הוא נתן עצמו , דומה להקטור, ואחותו של נתן לאה, שהוא כל כך אהב והעריך, דומה לקסנדרה-הנביאה, בתו המפורסמת ביותר מבנות של פריאמוס (נתן נסע לקיבוץ בו גרה אחותו במיוחד כדי להתייעץ אתה).

נתן אלתרמן הטיל את פורו, הוא מוכן לקרב. (על הלכי-הרוח ביישוב הא''י בימים ההם – ראה [1,247-252]).

ועוד רמז לפן האישי : בשיר "הזר מקנא לחן רעיתו" המת פונה לעלמנתו במילים "רַעְיָה וָאֵם." בשיר "בקשת מחילה" הוא אומר : " וְאֶת בְּנִי יְחִידִי רִגַּעְתְּ." בשיר "על ארץ-אבנים" מופיע בן קטן מכוסה בסינר אמו מפני בורא העולם, וב"סיום" נאמר :
אֶת גּוּרֵךְ, אֶת הַחַי, בִּתִּי,
בְּשִׁנַּיִךְ מִלַטְתְּ מִמְּעַנֵּינוּ.
קוּם, הַחַי בֵּן הַמֵּת ! קְרָא אִתִּי !
וְחָיְתָה הוֹרָתְךָ לְעֵינֵינוּ

הילד הזה הוא התקווה האחרונה של אלתרמן לישועת העם היהודי.
מדובר בילד קטן שאפשר להסתיר אותו בסינר, אבל די גדול כדי לחזור אחרי אביו בתפילה. והעובדה היא שללאה, אחותו של נתן אלתרמן, נולד בשנת 1937 בן ערן, ובשנת 1940 היה כבר כבן-שלוש. מר ערן להב מתגורר ועובד גם עכשיו באותו קיבוץ שגרה ועבדה כמחנכת חשובה משנת 1936 אמו, קיבוץ ניר-דוד (תל-עמל, הראשון שנבנה בצורת "חומה ומגדל"). אם כך הוא הדבר, אנחנו יכולים לקרוא לילד בשמו, וגם להוסיף שמות פרטיים (בעירבון מוגבל) לכמה מן הנפשות הפועלות ברשימתם הנ''ל.
היסטורית העם היהודי, עם "לאין קץ", קורות חייהם של אביו ואחותו, אנשי "שמחת מעשה", ותקווה לעתיד טוב יותר לדור הבא (גם בתו האהובה תרצה עתידה הייתה להיוולד בינואר 1941) – אלה הם מקורות השראה לאלתרמן בשעת הכתיבה.

עוד שתי הערות קטנות

1. בשיר הפותח את הפואמה "שמחת עניים" כתוב:

וּבַלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה, שָׁדוּד וְנָזוּף,
חֲלָמָהּ [על שמחת עניים] עַל מַצַּע הַקַּשׁ:
חֲלוּמָה כַּנָּקָם וְכוֹאֶבֶת כַּגּוּף
וְצַחָה כְּכִבְשַׂת הָרָשׁ.

למילה "חֲלוּמָה" ישנן שתי הוראות : 1) נראית בתוך חלום, 2) בריאה, חסונה.
לדעתי, אלתרמן מתייחס כאן להוראה השנייה ומרמז על הפתגם שמקורו באחת מסטירות של יובנליס, גדול הסטיריקנים הרומאים (גם הוא היה עני כל חייו). יובנליס כתב על מישהו שיש לו נפש בריאה בגוף בריא MENS SANA IN CORPORE SANO . כאשר נהפך הביטוי לפתגם, שָׂמו את ה"גוף" בראשו של הפתגם וקצת שינו את משמעותו - [רק] בגוף בריא [יכולה להיות] נפש בריאה (בגירסה אחרת - רוח בריאה (SPIRITUS SANO , והנה בא אלתרמן והוסיף "לאו" משלו: [לא רק] בגוף בריא [יכולה/חייבת] נפש להיות בריאה. גם בגוף הכואב. הרי זוהי משמעות של היצירה כולה.

2. בשיר "כאשר הראות תחשכנה" כתוב:
וּבַסִּיד נִתְעָרֵב וּבַמֶּלַח
וּבְתַפּוּחַ בֵּין פֶּלַח לְפֶלַח...

וכמה שורות למטה:
אַל נִדּוֹם בָּאֶשְׁכּוֹל וּבַפֶּלַח,
אַל נוּבָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ,

ברור שהמלך בשיר הוא מלך של הצרים, והתפוח הוא חלק מהסעודה החגיגית שלו.
השאלה : למה אלתרמן בחר דווקא בתפוח ? האם יש קשר בין התפוח למלך ?
למחצית הראשונה של השיר "כאשר הרואות תחשכנה" ריח רקב, למחצית השניה – רוח קרב: "אל נובא אל שולחן המלך"! עוד נכה את כל אויבינו ואת כל מלכיהם, כמו ש"הִכָּה יְהוֹשֻעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... :
מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד...
מֶלֶךְ תַּפּוּחַ אֶחָד
כָּל מְלָכִים שְׁלֹשִׁים וְאֶחד") יהושע, יב', 18)

הערות:

1* במסכת [2] מובאים כ-200 רמיזות של אלתרמן למקורות יהודיים עתיקים
2* פרט קטן מעניין : בשיר זה אלתרמן עושה שימוש במשחק מילים המובן רק למי ששולט בשתי שפות. הוא אומר שלבו החולה של האב מתהלך בכלאו, זאת אומרת בבית-החזה. הכלא של אריה הוא כלוב. אבל בשפה הרוסית קוראים לבית-חזה "כלוב-חזה" ואריה הוא Lev (Leon ביוונית עתיקה וכאלה הן שמות של אריה בשפות אירופיות רבות כאשר מקור המילה כנראה בשפות שמיות).
גם בשיר "הטנבור" בפואמה "שמחת עניים" מצלצלות מילים "ימי חול" ו"טנבורים" כמעט כמו אומונימים בשפה הרוסית : budni – bubny .

אדולף גומן, כרמיאל, פברואר 2013