נפל לידי ספרם של חנוך דאום ואריאל הרטמן "נפש יהודית" ומצאתי בו עוול משווע שנעשה ליצחק אלתרמן אביו של נתן אלתרמן. ציטוט מהספר:
"אבל בגישות (חינוכיות י.ג.) הללו היו גם היבטים שנראים לנו היום בלתי מקובלים בעליל. מופרזים. יצחק אלתרמן, סבה של תרצה אתר, אחת הגיבורות של ספר זה (תרצה לא קשורה לכאן כלל י.ג.), כתב שיר נאיבי לכאורה. שיר הידוע לכולנו בנוסחו המקובל:
יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
וגםֹ זָנָב קָטָן.
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
אלתרמן היה פדגוג, מרצה ומנחה של גננות. בשירו הוא רומז ל"כלים" החינוכיים שבהם השתמשו אנשי החינוך כלפי תלמידיהם הסוררים: במקל בסרגל, בכל מה שבא ליד. במה שבא ליד נשתמש על מנת שילמדו מאתנו." סוף ציטוט.
המחברים עשו כאן ערבוב בין הגרסה המקורית של יצחק אלתרמן שנועדה ללמד ילדי גן את העברית ולהכיר להם את בעלי החיים דרך שירים "שיטת פרבל":
ישׁ לָנוּ תַּיִשׁ,
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
וְזָנָב לוֹ קָטָן.
יֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם –
קַרְנַיִם לִנְגֹּחַ;
יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם
לִבְעֹט וְלִבְרֹחַ.
אֵין מַזִּיק כָּמוֹהוּ;
לֹא יָנוּם, לֹא יִישַׁן;
בְּעֵדֶר הַצֹּאן הוּא
גַּם רֹאשׁ וְגַם רִאשׁוֹן.
יֵשׁ עֵז לוֹ – זוּגָתוֹ,
הִיא טִיפְּשָׁה וּסְכָלָה;
אַךְ חָלָב הִיא נוֹתְנָה
כָּל יוֹם קַנְקַן מָלֵא.
לַתַּיִשׁ, לָעֵז
בֵּן קָטָן – גְּדִי.
יָפֶה הוּא וְחָבִיב,
אוֹתוֹ אוֹהֵב אֲנִי.
לבין גרסה היתולית פורימית (ראה באתר של איתי פלאות):
יֵשׁ לָנוּ רַבִּי,
לָרַבִּי יֵשׁ זָקָן,
וְלוֹ הַרְבֵּה תַּלְמִידִים,
וְהוּא מַכֶּה אוֹתָם.
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
בריקודי שמחות השתרשה הגרסה בה הבית הראשון - של אלתרמן עם התיש והבית השני והאחרון - המקל והסרגל של הרבי.
ליחס ליצחק אלתרמן דווקא הכאת ילדים כנורמה מקובלת – רחוקה מהמציאות ומקורה בטעות המחברים.
חשבתי לנכון לתקן המעוות שנעשה לאבא יצחק באתר של בנו נתן שכידוע העריך אותו מאד מאד.
|