מצרף כאן פוסט שפירסמתי בפייסבוק שלי בנוגע לביטוי "מפוחית מפרשת ידיה" (זמר מפוחית)
זה שאלתרמן, כמו רבים מבני דורו, שלטו שליטה מוחלטת בתנ"ך, בעושר שפתו ובביטוייו, בזה אין חדש.
אך מדי פעם נופלת תובנה חדשה, איך ביטויים וצמדי מילים בשירים, לקוחים או שואבים השראה מביטוי כזה או אחר בתנ"ך, ואתה משתומם לגודל הגאונות והכשרון.
בתשעה באב האחרון, קראתי קצת מנבואות החורבן בירמיה שלפתע קרה לי מקרה בדיוק כזה.
בשיר "זמר מפוחית" מופיעה השורה הבאה:
"מפוחית מפרשת ידיה,
שרה שיר של שמחה וילל"
בואו נדבר רגע על הביטוי (הייחודי) מפוחית מפרשת ידיה.
****
אז מה זה "מפרשת ידיה"? (כי מפוחית זה יותר ברור, אבל חכו להמשך..)
אני, בקריאה של השיר, מבין שהכוונה היא שזמר המפוחית מתפרש למרחוק. כמו הביטוי "מצודתו פרושה", כלומר היא שולחת את ידיה, פורשת אותם, כביטוי שמבטא התפשטות.
" יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ" (מגילת איכה)
כלומר האויב פרש ידו על כל המחמדים של ירושלים ולא השאיר בה מתום.
עד כאן רובד ראשון.
****
אך הביטוי פרישת יד מופיע יותר בהקשר של בכי, יללה, אבל.
כמו בפסוק: "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ" (גם מגילת איכה)
כלומר, כמו אדם בשיא הבכי שפורש את ידו ביאוש, תקווה, תפילה, זעקה.
כמו שאומר השיר כמה שורות לפני כן: "ואם בוכה המפוחית על הברכיים..."
זה גם תנועה שמבטאת התפשטות (ומכאן הקשר לרובד הראשון), כלומר הזעקה אינה יכולה להיות יותר כלואה, והיא יוצאת החוצה. הרגש אינו כלוא יותר אלא הוא מבוטא בפרישת הידיים.
אם כן, יש כאן רובד יותר משמעותי. המפוחית לא רק מזמרת את שירה הממלא את חלל האויר, אלא היא מבטאת את הרגש הכלוא בזמרתה.
או אם תרצו: "שרה שיר של שמחה וילל".
רגשות מתפרצים.
*****
ועכשיו אנחנו מגיעים לעיקר.
תראו את הפסוק הזה, מנבואות החורבן, ירמיה ד, לא:
"כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ"
כמו שראינו קודם, בת ציון המתייפחת, כלומר בוכה בכי סוער, המבוטא בכל רמח ושסה - פורשת כפיה.
****
אז הנה הקשר למפוחית!!
אחד לאחד כמו אצל ירמיה הנביא : קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ.
המפוחית של אלתרמן, בעלת המפוח, הבוכה על הברכיים,
מתייפחת בזמר סוער, מפרשת את ידיה.
שרה שיר שמחה וילל. |