שיר כ"ג בפרק 19 של "חגיגת קיץ" הוא: "השוליה ואדוניו":

אדוני השוליה חמה התמלא,
צווח בקול: אני
צויתיך, צא לחופשי! צא, צא!
אינך עבד כנעני.
צחק השוליה: לחופשי לא אצא,
אהבתי את אשת אדוני.

השיר טומן בחובו שלוש רמות הומור.
הר א ש ו נ ה, כפי שהבין (ככל הנראה) "בונים" במאי ההצגה חגיגת קיץ (ראה במעריב 1972 ראיון שלו עם משה דור) וכפי שמבינים רוב הקוראים ובוודאי רוב צופי ההצגה. השוליה מעדיף להישאר במקום עבודתו כי הוא מפלרטט עם אשת הבוס שלו.
ה ש נ י י ה, התכתבות עם פרשיית עבד עברי בחומש שמות. כפי שנראה בטקסט שלהלן העבד שאינו רוצה להשתחרר אומר: "אהבתי את אדוני ואת אשתי...". אלתרמן "הפך" כאן את הטקסט ל: "אהבתי את אשת אדוני".
ספר שמות פרק כא
(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:
(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָ הַ בְ תִּ י אֶ ת אֲ דֹ נִ י ו אֶ ת אִ שְׁ תִּ י וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: (כמו עבד כנעני).

ה ש ל י ש י ת – הומור מר – התכתבות עם אחת מאגדות החורבן (סיפורי מעשי הרשע של תושבי ירושלים שבעטיים חרבה העיר). כאן, שוליה של נגר חומד את אשת הנגר, משיג אותה בדרכו תוך ניצול העובדה שהבוס שלו ירד מנכסיו, ולבסוף אף משפיל אותו עד עפר:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נח/א
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב, (מיכה ב) "וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ, וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ"?
מַעֲשֶׂה בְאָדָם שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ (הבוס שלו, אדוניו, הנגר), וְשׁוּלְיָא דְּנַגְּרֵי הֲוָה.
פַּעַם אַחַת הֻצְרַךְ רַבּוֹ לִלְווֹת. אָמַר לוֹ, שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָה. שִׁגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ. שָׁהָה עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים. קִדֵּם וּבָא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ, אִשְׁתִּי שֶׁשִּׁגַּרְתִּי לְךָ, הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ, אֲנִי פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתַּר, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת (בחורים פוחזים) התְעַלְּלוּ בָהּ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ, מָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ, אִם אַתָּה שׁוֹמֵע לַעֲצָתִי, גָּרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ, כְּתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. אָמַר לוֹ, אֲנִי אַלְוֶךָ וְתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.
עָמַד זֶה (הנגר) וְגֵרְשָׁהּ, הָלַךְ הוּא (השוליה) וּנְשָׂאָהּ.
כֵּיוָן שֶׁהְִגִּיעַ זְמַנּוֹ, וְלָא הָיָה לוֹ לְפָרְעוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא וַעֲשֵׂה עִמִּי (אתה הנגר תעבוד אצלי השוליה) בְחוֹבְךָ. וְהָיוּ הֵם (השוליה ואשת הנגר) יוֹשְׁבִין וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, וְהוּא (הנגר) הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסֵיהֶן. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין (על חורבן ירושלים).

ואכן ב"ליל קיץ" - ליל תשעה באב, נשרפה ירושלים: "והרחק לגובה, בנהימה מורעבת/עיר אשר עיניה זוהב מצופות/ מתאדה בזעם, בתמרות האבן,/ של המגדלים והכיפות".