בהמשך ובהרחבה לאמור לעיל.
בסיפור עשר מכות מצריים בחומש שמות – קיים דגש על הבוקר:
לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה – מכת דם
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה – מכת ערוב
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה ... הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד – מכת ברד
הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה: - מכת ארבה
וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: - מכת חשך
אצל אלתרמן במכות מצריים – קיים דווקא דגש חזק על הלילה:
בדרך נא אמון: "וזוכרה את לילות עשרת וראשון להם ליל הדם"
במכת דם: "נחשף לילך אמון"
במכת צפרדע: "ועוד הלילה רב."
במכת כינים: "ליל נקמות בכורי. גדול ליל נקמות".
במכת ערוב: "אבי חשכה בינה".
במכת דבר: "אבל בליל הנגף..."
במכת שחין: "נזרו של ליל כלימה".
מכת ברד: "ואז נופץ הליל".
ארבה: "בלילה השמיני".
חושך: "ליל אין תנומות, אמון".
בכורות: "הליל סהור וזך" "הליל סהור כל כך" "הליל סהור סהור" "בלילה בו יושמו שני החרסים".
אלתרמן בפואמה "מכות מצרים" שנכתבה כולה ככל הנראה בתחילת 1939, שם דגש על הלילות, בעוד שבמקרא הדגש הוא דווקא על הבקרים, לדעתי כדי לרמוז ל"פלוגות הלילה" בפיקודו של וינגייט, שביצעו פעולות ענישה ונקמה בלילות במהלך שנת 1938 בשלב השני של המרד הערבי הגדול, ב"אשם וצדיק ותם". ועליהם נאמר בפואמה: "כי צדיק, ובגרסה מוקדמת צודק, בדינו השלח, אך תמיד בעברו שותת, הוא משאיר כמו טעם מלח, את דמעת החפים מחטא".
להלך מספר ציטוטים מהאתר של גילי חסקין:
פלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט (Special Night Squads – S.N.S.) וטוהר הנשק:
יש לזכור כי המרד הערבי היה עימות ברוטאלי במיוחד שבו רק לעתים רחוקות ניתן היה להבחין בין הלוחמים לאזרחים, וזוועות היו שכיחות משני הצדדים.
על פי עדות אחרת, סגנו של וינגייט – בריידן, ריכז פעם את הגברים בכפר אחד, דרש מהם למסור בידיו, בתוך רבע שעה, עשרה רובים. הם לא הגיבו ואז הוציא להורג אחד מכל חמישה עשר, באופן שרירותי, שלושה בסך הכול.
פעם יזם וינגייט פרובוקציה פוליטית בשוק בחיפה: אנשיו, יהודים, היו אמורים להתחפש לערבים, לחדור אל השוק כשהם מחופשים לערבים ולירות כדי להרוג. המטרה הייתה לזרוע מבוכה. בסופו של דבר הפעולה לא התבצעה.
פעולתו הגדולה והאחרונה של וינגייט נערכה ב-3 לאוקטובר 1938 והיתה קשורה בליל טבריה הידוע. וינגייט ששמע על הטבח, יצא מכליו ופקד על אנשיו לצאת מיד לדבורייה שלמרגלות התבור, שם היה ידוע על התבססותה של כנופיה ערבית. למעשה נועדה הפעולה להתקיים לילה מאוחר יותר, אבל בהשפעת אסון טבריה יצא וינגייט לפעולה באופן ספונטאני.
ערבים נורו ללא אבחנה ולפחות חמישה עשר מביניהם נהרגו[28]. מעדויות של לוחמים עולה תמונה קשה של פעולות הרג המונעות מייצר של נקמה. החיילים הבריטים (ולעתים גם היהודים), שתאוות הנקמה הרתיחה את דמם, פרעו בערבים. על פי העדויות ניכר כי היציאה לפעולה היתה ספונטאנית ובמידה רבה תוצאה של זעם ורצון עז לנקום[29]. 'ספר תולדות ההגנה' מביא תיאור על שאיפת הנקם של וינגייט ואנשיו: "…..נסענו בדרך גרועה ומקולקלת ובלב כל אחד היתה התכנית להרוג ולהשמיד ולהקל קצת על הלב".[30]
סלוצקי אינו מסביר כיצד ידעו וינגייט ואנשיו מי בכנופיות ומי לא, כאשר ירו על הכפר ממרחק, ואף אינו מציין אם חמישה עשר ההרוגים היו בני הכפר, או אנשי הכנופיות. שבתאי טבת, מצביע על כך שתיאור הפעולה מעורפל ובעיקר תוהה כיצד נקבע שחמישה עשר ההרוגים בפעולה היו אנשי כנופיות[31], מה גם שחיימק'ה לבקוב מתאר את האירוע באופן שונה ומציין מספר כפול כמעט של הרוגים[32]. דומה כי היתה פה פעולת תגמול מובהקת, בכפר המרוחק ממקום עילתהּ, טבריה[33]. פעולת תגובה נוספת על רקע "ליל טבריה" היתה בכפר חיטין, משם סברו הגיעו מרבית הרוצחים. פעולת הנקם הוסוותה כפעולה של חיפוש נשק. לשם כך נערכה פרובוקציה והלוחמים השליכו לתוך הבתים רובים גרמניים ולאחר "תפישתם" ביצעו בתושבים מעשי נקמה[34]. וינגייט וחייליו אספו את כל הגברים שבכפר חיטין. וינגייט בחר מהם עשרה ופקד עליהם לצעוד קדימה, כשכהן שימש לו מתורגמן. וינגייט הכריז: "הרגתם נשים, ילדים וזקנים בשנתם. לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על עוונכם אני דן אתכם למוות". על פי פקודתו ירו החיילים בעשרה ערבים[35]. כעשרים ערבים הוכנסו לאחד הבתים ופוצצו ברימונים; המוח'תאר הוכה בתדהמה ואת תושבי הכפר אחזה פלצות[36].
הלוחמים היהודים לא היו מאושרים מהתקרית הזאת, אך ניחמו את עצמם שאנשי חיטין לא "נמנו על ל"ו הצדיקים", בלשונו הציורית של לבקוב[37]. במקרה אחר יצאו ארבעה מלוחמי "פלוגות האש" (כינוי ל-S.N.S.), לנקום בערביי צפת. הם הציבו מארב בדרך לעיר העולה מכיוון טבריה והרגו ארבעה עשר מהם[38]. רבים מצעירי הפו"ש (פלוגות השדה של יצחק שדה, הפו"שים בלשונו של אלתרמן) השתייכו באותה תקופה ל"פלוגות הלילה המיוחדות" של וינגייט, שהיו בהן חריגות לא מעטות מערכי מוסר הלחימה. מעשיו של וינגייט שנודעו באכזריות ובאלימות שלהם לא הרתיעו את צעירי הפו"ש. להיפך, הם חשבו לזכות גדולה להשתתף בפשיטותיו, ללמוד וליישם את שיטות לחימתו[39].
יצחק שדה (מפקדם של הפו"שים ואולי בעקבותיו גם אלתרמן י.ג.) היה מודאג מהשפעת רוח הצבא הבריטי על חניכי פלוגות הלילה היהודים, הן בשאלות של מנהיגות ומשמעת והן בשאלות מוסריות. הוא מתח ביקורת על התנהגות חריגה והקפיד לשנן הלכות מוסר הלחימה לחיילים היהודיים.
|