דרך, דרך, נתיבה
יָצְאוּ, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרַים, יָצְאוּ עַזֵּי כְּתֵפַיִם וְחָזֶה, וּבְעֵת שֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם, נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, מֶרְחַקַּיִךְ אֲרֻכִּים, לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים.
נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ, הַמֶּרְחָק, אַתָּה הַגֵּד: שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?

עַד דָּם טִפְּסוּ בַּסֶּלַע בַּחוּרַים, חָצוּ רֵעִים בַּמַּיִם עַד חָזֶה, אַךְ בְּשֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם, נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, דֶּרֶךְ עֹנִי וְעַרְעָר, דֶּרֶךְ נְחוּשָׁה וּגְזָר.
נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ, הַמּוֹרָא, אַתָּה הַגֵּד: שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?

עָיְפוּ, עָיְפוּ לָמָוֶת בַּחוּרַים, הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה, אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ, נָשְׂאוּ אֶת הָרַגְלַיִם, וְעוֹד נָשְׂאוּ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב, דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב.
וְעֵדָה אַתְּ לָנוּ, דֶּרֶךְ, וְכוֹחֵנוּ לָנוּ עֵד: טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ, מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד.

נָפַל שָׁדוּד אֶחָד מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, שָׁמַט אָחִיו רֹאשׁוֹ עַל הֶחָזֶה, אַךְ בְּשֵׂאתוֹ שֵׁנִית אֶת הָרַגְלַיִם, נָשָׂא אִתּוֹ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, מֵרְגָבַיִךְ וְסַלְעֵךְ, קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ!,
לֹא עָנִית לִי עוֹד, הַדֶּרֶךְ, לֹא עָנִיתָ, לֵיל יוֹקֵד: שְׁנֵי אַחִים הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?

וְעֵת נָפַל שֵׁנִי מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה, נָשְׂאוּ רוּחוֹת אֶת שִׁיר הַבַּחוּרַים, נָשְׂאוּ רוּחוֹת שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים, לְנוֹפְלַיִךְ אֵין מֵקִים.
וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ, וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד: רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד.

השיר פורסם ב"לוח הארץ – לשנת תש"ב" שיצא לאור ככל הנראה זמן קצר לפני ראש השנה תש"ב שחל ב 22/9/41. ככל הנראה אלתרמן הוזמן, בין משוררים אחרים, מספר חודשים לפני היציאה לאור לתרום שיר לספרון-לוח שנה הזה.
ארבעה חודשים לפני יציאתו לאור של לוח הארץ תש"ב, במהלך חודש מאי 1941 נהרג דוד רזיאל מפקד האצ"ל במהלך שליחות מודיעינית עבור הצבא הבריטי מעבר לקווי האויב העיראקי – צרפתי וישי – גרמני. מודעות אבל והספד רבות פורסמו בעיתונים במהלך החודשים יוני יולי, אולם פרטי שליחות הגבורה לא פורסמו. ניתן להניח שאלתרמן קיבל מידע מסוים על פרטי השליחות הנועזת ממקורביו, למשל יצחק שדה מפקד הפלמ"ח שגם כוחותיו פעלו בסוריה ועיראק באותה תקופה. להלן תיאור השליחות הנועזת ממספר מקורות של היום. מה שאלתרמן ידע במהלך החודשיים-שלושה שאחרי האירוע היה ככל הנראה קרוב למה שאירע במציאות אם לא במדויק לפרטי פרטים ועל כך הוא כתב את השיר.

מתוך ויקיפדיה על דוד רזיאל:
"בשנת 1941, לאחר שפרץ בעיראק מרד אנטי-בריטי בראשות רשיד עאלי אל-כילאני, נענה רזיאל לבקשת הבריטים לשגר יחידת קומנדו לחבל במתקני זיקוק הנפט ליד בגדאד, שהיו חיוניים לצבא הגרמני. רזיאל אף החליט, למגינת לבם של חבריו, לעמוד בראש היחידה של ארבעה אנשים, שכללה את יעקב מרידור, יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי. הוא אף סבר שיוכל להקים תאים של האצ"ל בקרב יהודי עיראק. היחידה יצאה לפעולת האצ"ל בעיראק ב-17 במאי 1941 משדה התעופה הצבאי בתל נוף, ונחתה בשדה התעופה בחבניה שבעיראק. בהגיעם שונתה התוכנית, והם קיבלו משימת מודיעין לקראת כיבוש העיר פלוג'ה. בפעולה זו נהרג רזיאל, ב-20 במאי, ביחד עם קצין בריטי מלווה, מהפצצה של מטוס גרמני, והוא בן 30."

מתוך: "סיפורן של לוחמות האצ"ל" – יהודה לפידות, "דרכו האחרונה של דוד רזיאל":
"במקביל, עסקו אריה פוסק ויצחק ברמן בהידוק הקשר עם המודיעין של הצבא הבריטי, במטרה למצוא דרכים לשיתוף פעולה בין הארגון לצבא.
באמצע שנת 1941 היה הצבא הבריטי במגננה. הצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה ואיים על מצרים; ממשלת "וישי" הצרפתית, שפעלה בחסות הגרמנים, החזיקה בסוריה ובלבנון והיוותה איום על ארץ-ישראל מצפון; בעיראק, מָרַד ראשיד עלי אל-כילאני והשתלט על שדות הנפט, שהיו חיוניים להמשך המלחמה. ואם לא די בזאת, הרי ב-2 במאי הפנה כילאני את המרד נגד הבריטים, שם מצור על שדה התעופה בחבנייה והחזיק באנשי השגרירות הבריטית בבגדאד כבני-ערובה.
בצר להם, פנו ראשי המודיעין הבריטי במצרים אל ברמן ושאלו אם האצ"ל יוכל לשגר יחידה כדי לפוצץ את מכלי הדלק המזוקק בבגדאד, דלק שהיה חיוני לחיל-האוויר הגרמני. ברמן הביא את בקשת האנגלים בפני רזיאל, אשר השיב מיד בחיוב. הוא ארגן חוליה בת ארבעה אנשים והחליט לעמוד בראשה. כל ההפצרות של חבריו, שרזיאל עצמו לא ייקח חלק בפעולה, לא הועילו, וביום ראשון 17 במאי 1941 יצאו הארבעה לשדה התעופה הצבאי בתל-נוף. אל רזיאל התלוו יעקב מרידור, יעקב-סיקא אהרוני ויעקב תרזי (שני האחרונים לא ידעו את זהותו של רזיאל). בתל-נוף עלו הארבעה על מטוס תובלה של חיל האוויר הבריטי וכעבור מספר שעות נחתו בשדה התעופה בחבניה שבעיראק. לאחר הנחיתה הוסבר לרזיאל כי תכנית פיצוץ מכלי הדלק נדחתה, ובמקומה הוטל על החוליה לבצע תפקידי מודיעין לקראת כיבוש פאלוג'ה (ששכנה בדרך לבגדאד). למחרת היום יצאו אנשי החוליה לשטח בלוויית קצין בריטי והגיעו עד לנהר. היה עליהם לחצות את הנהר, אולם בסירה היחידה שעמדה לרשותם היה מקום רק לשני אנשים. רזיאל הטיל על מרידור וסיקא אהרוני לחצות את הנהר, כדי למלא את המשימה שהוטלה עליהם, והוא עצמו, יחד עם תרזי והקצין הבריטי, עשו דרכם בחזרה אל המכונית. לפתע הגיח מטוס גרמני, ואחת הפצצות שהטיל פגעה במכונית. רזיאל והקצין הבריטי נהרגו במקום, נהג המכונית נפצע ותרזי, שהספיק לקפוץ - לא נפגע. בערב חזר מרידור מן המשימה וכששמע את החדשות האיומות, עמד ליד הגופה ואמר: "זהו המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי, דוד רזיאל, האלוף בן-ענת."

מתוך ויקיפדיה על סיקא אהרוני:
"הוא השתתף בפעולת האצ"ל בעיראק בה נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל. בפעולה זו השתתפו גם יעקב מרידור ויעקב טרזי. בסיכון חיים ובהצלחה, השלימו יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי את הפעולה שהובילה לכניסת הבריטים לעיראק ולהצלת הקהילה היהודית מפרעות הפרהוד".

מתוך "מעריב" 5 ינואר 1979, ראיון השבוע עם יעקוב סיקא אהרוני:
"יצאנו במוצאי שבת בחודש יוני (מאי י.ג.) 1941, דוד רזיאל (מפקד האצ"ל), יעקב טרזי, יעקב מרידור ואני. היו אלה ימי חרדה הן ליהודי ארץ ישראל והן ליהודי עיראק. עניבת החנק הגרמנית הלכה והתהדקה סביב צווארה של ארץ ישראל. עיראק נשלטה בידי משטרו של ראשיד עלי כיילני, שחולל הפיכה פרו-נאצית. ליהודי עיראק היה מזומן גורל של השמדה, בדומה לאחינו באירופה. על חולייתנו הוטל על ידי האינטליג'נס הבריטי לעבור דרך הקווים הערביים אל הבירה בגדד ולאסוף את כל הנתונים האפשריים על הכוחות הצבאיים ולדווח למודיעין הבריטי. אולם דוד רזיאל רקם תכנית נוספת. אותה שעה עשה בעיראק המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, ידידו של היטלר. דוד רזיאל התכוון למצוא את הצורר בעיראק ולהרוג אותו. אולם דוד רזיאל נהרג ולא זכה.
התפצלנו לשתי חוליות: מרידור ואני יצאנו בסירה שהושטה על ידי חייל כורדי לכיוון עיר עיראקית, דוד רזיאל יצא עם יעקב טרזי לחפש פירצה בקווים הגרמניים-ערביים. בהגיעם לשדה תעופה נהרג דוד רזיאל בהתקפה של "מסרשמיטים" גרמניים. טרזי שהיה צמוד לרזיאל, ניצל.
עם שובנו להבנייה פגשנו את טרזי. שעה ארוכה לא יכול היה להשמיע הגה. אחר כך אמר: "בן משה (כינויו המחתרתי של דוד רזיאל) – נפל". עולמנו התמוטט.
למחרת, אבלים ומכונסים בכאבנו הגדול, שלא הייתה לו נחמה, אבל לזכרו של דוד רזיאל שלנו, יצאנו לשליחותנו. היו לנו ימים קשים מאד. חשופים לסכנה, הסתננו דרך הקווים הערביים, שרטטנו תוואי שבו יכול הצבא הבריטי להסתער על בגדד ולשים קץ לשלטון הפרו-נאצי. חזרנו להבנייה. על שולחנם של המפקדים הבריטיים פרשנו את התכנית המפורטת של הדרך לבגדד. על יסוד התכנית הזאת השתלטו הבריטים על בגדד ועל עיראק כולה ושמו קץ לשלטון הפרו-נאצי. יהודי עירק ניצלו מהגורל המר שזימנו להם העיראקים שותפי הגרמנים.

אלתרמן ניזון מההודעות בעיתונות ואולי גם מיצחק שדה כי הפלמ"ח שהוא היה מפקדו פעל גם הוא בסוריה לעזרת הבריטים. כמובן שלא ברור איך בדיוק "עבר" הסיפור בחודשיים שמיד לאחר האירוע.

לפי פרסום ב"הארץ" מהשניים ביוני 1941: "בערב חג שבועות התקבלה הידיעה על מותו של דוד רזיאל, בן 30, "אי שם במזרח הקרוב". המנוח השאיר אחריו אישה. ובהמשך: "נציבות בית"ר מודיעה בכאב עצור על מות-הגיבורים של המפקד דוד רזיאל".
"המשקיף" 2 ביוני 1941: עוד לא הגיעה השעה לגולל את הפרק הדרמטי הגדול של פעילות דוד רזיאל בשנים האחרונות למען כבוד ישראל וחירותו. בבוא היום, ויוסר הצעיף מעל פני פרשת הגבורה הזו, יבין כל אדם מישראל כמה חייבת האומה לחיילים האלמונים, העושים את מלאכתם הקדושה בצנעה ובסתר‭.
הצופה: אחד מל"ו השומרים הנסתרים של הישוב. לפני ימים אחדים נעקר דוד רזיאל. ביום אחד מצאת יושב על אחד הספסלים נער רחב הכתף, (ראו בשיר – רחב כתפיים וחזה, י.ג.) בעל פרצוף גרמי , משורטט שרטוטי מרץ עזים, ולומד בשקט.
העולם
דוד רזיאל ז"ל מצא את מותו "אי שם במזרח הקרוב" לאחר שחזר ממעשה גבורה שביצע בהצלחה. המנוח היה מנהיג נערץ בנוער הבית"רי , אך גם בחוגים אחרים העריכו מאד את חריצותו, כישרונותיו ומסירותו הנעלה לעם ולארץ. בן ‭30‬ היה והשאיר אחריו אישה.

נשאר עוד להסביר לעומק את הביטוי "דרך נתיבה" ומדוע אלתרמן בחר דווקא בו מתוך הפסוק בספר משלי.

המילים "המיוחדות" בשיר הן: "דרך, דרך נתיבה", "בחוריים" ו "בוגד".
המקור ל"דרך נתיבה" הוא מספר משלי: "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת:" כך, "אל" בפתח מופיע בחומש המנוקד הראשון בהיסטוריה שנכתב בעיר טבריה בה הומצא הניקוד - בתנ"ך ה"כתר". החרו החזיקו אחריו כמעט כל המפרשים ופירשו באופן חיובי את הביטוי "דרך נתיבה" שההולך בה ניצל ממוות. למשל המהר"ל: "ואמר: "ודרך נתיבה אל מות", כלומר כאשר הולך האדם בדרך נתיבה, מבלי שייטה ימין ושמאל חוץ לנתיבה, ואז אל יגיע לו מות כלל".
אבל אלתרמן משתמש בביטוי "דרך נתיבה" להליכתם של שני גיבורי שירו "אל המוות" כאשר אל מנוקד בסגול ולא בפתח. גם שמואל הנגיד, אלף שנה לפני אלתרמן, השתמש בביטוי "דרך נתיבה" באופן שלילי: "אמור: מה טוב לך אחי בהשקט? והוא דרך נתיבה לכניעה!".
מסתבר שהן אלתרמן והן שמואל הנגיד התייחסו לתרגום בארמית המיוחס לתנא "יונתן בן עוזיאל": "ודרך נתיבה אל מוות - ואורח דעוותנא למותא".
מפרש ה"מנחת-שי" - אל מות - תרגומו למותא. דומה שהוא קורא אל בסגול. וכן ראיתי במקצת ספרים ישנים כתובי יד. בספר "התדמות הלשון" מוסבר: "נתיב" עצמו - לשון עוות. וכן במשלי יב כח: "בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות", תרגם יונתן בן עוזיאל: "ואורח דעוותנא למותא". לדעתו תיבת אל בסגול. ועוותא - לשון עקל ועיוות.
מוסבר לכן, מדוע אלתרמן כינה את הדרך הקשה והמפותלת בה הלכו שני הבחורים למשימתם – "דרך נתיבה" כי הוא קרא בספר משלי "ודרך נתיבה אל מוות" כשה"אל" בסגול. אגב, כך גם מסתבר הגיונית, הואיל וכל הפסוקים לפני ואחרי פסוק זה, עשויים בהקבלה של חצי פסוק טוב וחצי פסוק רע ולכן לא הגיוני לפרש באופן יוצא מהכלל את הפסוק הזה כאילו שני אבריו תומכים האחד בשני.
נשאר לנו להבין את: "בחוריים" ו "בוגד".