גם אני אוהב מאד את השיר הזה.
החוזר שוב למוטיב ישן של אלתרמן מכוכבים בחוץ.
המדבר על הפיוט שיש בדברים הפשוטים ביותר שבפרבר העולם, והגעגוע לפיוט הזה שאבד לנו עם השנים, עם התחכום, עם המודרניות, עם האורבניות, בהליכתנו לאורכם של רחובות ברזל ריקים וארוכים, וגו'.
אותו פיוט שיכול לחוות אותו רק האיש הפשוט, של פעם, "אחינו הנח מעוטף באדרת". שכן: "רק לעילג ורק לעניו, נותנת אימנו פרח" ("שיר בפונדק היער", כוכבים בחוץ), ולנו, המתוחכמים, המודרניים – הוא כבר אבד.
אותו פיוט שרק המשורר יכול אולי להחזיר לנו משהו ממנו, באמצעות מילותיו, חרוזיו, ריתמוסו ושאר הכלים שלו. וכמובן בסיועה של המוסיקה : הקונצרטינה והגיטרה.
מימי "כוכבים בחוץ" חלפו שנים, ואלתרמן הוא כבר משורר בוגר בשיא הצלחתו, יש שיגידו כבר אחרי השיא. אבל עדיין בועט.
והנה פגישה נוספת עם אותו מוטיב, שנוצר אולי מפגישתו עם כוחות נוספים.
בשיר קונצרטינה וגיטרה, חבר אלתרמן המשורר לעוד שלושה "כליזמרים" מעולים: ארגוב – יונה – אילי, ליצירה עוד יותר אפקטיבית ומשוכללת, אפילו וירטואוזית, הכוללת:
א' – דיבור וטיעון על אודות התופעה הנ"ל של אובדן הפיוט וכו'. אצל אלתרמן, האדבוקט המושבע, זה חלק בלתי נמנע. החלק הזה מופיע בבית האחרון בעיקר ("בזמננו, מרומנטיקה בורחים כמו מאש"), שבו אלתרמן חוזר לגעגוע שלו לאותו "אחינו הנח מעוטף באדרת", כשהוא אומר "נינה אין עוד וזברה כבר איננו..".
ב' – המחשה של המוטיב, ע"י השילוב הניגודי, הדיאלקטי, הקונטרפונקט בין התוכן הבנלי, הטרחני, היבש (רשימת תחלואים, רשימת סחורות) לבין החרוזים, המשקל, המוסיקה והביצוע הכל-כך מבריקים.
היוצרים תערובת מושלמת ממש של אירוניה, כמירת לב פיוטית, געגוע נוסטלגי, ואולי אפילו איזה חשבון נפש קטן.
בואו נעיין רגע במרכיבי התבשיל הזה:
- רשימת הפריטים המייגעת (קשה לחשוב על חומר מציאות פחות סקסי מזה, לא?)
- הדמויות הפשוטות, הנלעגות קצת: סניטרית ופקיד מכס
- החרוזים הוירטואוזיים של אלתרמן
- המוסיקה הגאונית של ארגוב, שמזכירה לי תמיד כינור צועני המנגן באיזה רחוב מרכז אירופי.
- השילוב של התוכן הטרחני עם הניגון והמוסיקה גם בתוך הטקסט, כפי שבא לביטוי בפזמון החוזר: "טרה-טינה, טינה-טרה, קונצרטינה וגיטרה". מבחינה זאת אלתרמן ממש הרים כאן לארגוב להנחתה.
- הביצוע המופלא של יונה ואילי השרים בפאתטיות נלהבת את כל אותן רשימות אינסופיות של פריטים.
(בעיני זה תמיד מתמצה בשורה הרומנטית לעילא של אילי: "לו נשמע שיחת שפתייך היפות" ומה יוצא מאותן שפתיים יפות? נו, אתם יודעים.)
בונבוניירה
|