בשירו "פגישה לאין קץ" פונה המשורר ל"את" בנאום נרגש. ידוע לנו על מספר מועמדות לתפקיד של "את": תבל, האשה האהובה, תל-אביב, המוזה ועוד.
תבל ? - מתי היא סערה על נתן אלתרמן ? למה הוא חושב שרק לה יש זכות ויכולת לשפוט את שיריו ?
האשה האהובה ? - כמה עוללים כבר יש לה ? בכמה לבבות היא אוחזת בו-זמנית ולשם מה ?
תל-אביב ? - אילו רחובות ברזל ריקים וארוכים ?
המוזה ? - אילו אלומות) ?...
וכן הלאה ...
ומה היא מסמלת ?

מאחורי כל סמל אמיתי חשוב מסתתר רגש אישי גדול, לכן כדאי, לדעתי, להוסיף לרשימת המועמדות עוד דמות אחת הרי היא פריס בכבודה ובעצמה. רבים מדגישים את העובדה שהעיר המתוארת מזכירה את פריס, אך לא רואים בה את גיבורת השיר.
כאשר עבד נתן אלתרמן על ספרו הראשון "כוכבים בחוץ" בשנות 1938-1936, כבר לא היה לו שום ספק או היסוס לגבי ייעודו כמשורר. טענתו על ניסיונות שווא לזנוח את ניגון השירה, ששוב ושוב חזר אליו, הייתה שרירה ומציאותית לגבי תקופת שנות 1932-1929, אשר בילה בצרפת שם למד חקלאות. הוא היה אז בן תשע-עשרה הבא מהעיר תל-אביב בת עשרים לבירת התרבות העולמית, העיר הגדולה בת אלפיים. והיא גרמה לו סערת רוח חזקה. לרושם עז כללי נוספה היכרותו עם השירה הצרפתית המודרניסטית (ובמיוחד, סימבוליסטית). עד כה הוא הכיר רק סימבוליסטים רוסים מתחילת המאה העשרים, ועכשיו הוא בא למקור הסיגנון, למעיינו – לשירת בודלר, ורהארן ואחרים... תוך כדי לימודי השפה הצרפתית באופן יסודי, היה יכול להבין ולחוש את העומק ואת היופי של שירי המופת, והוקסם עד סוף ימיו. היה מוכן לנגנה (לשיר אותה) לנצח.
הוא זכר את מטלתו למענה נשלח מערבה : ללמוד חקלאות ! אך פריס מאותתת וקוראת לו, מושכת אותו לקבל על עצמו את עול גורלו המשורר. לשווא הוא יצור לה חומה ויציב דלתיים.
רק לה, לבירת המשוררים האהובים עליו, נותן הוא זכות שפיטה על השירים שהוא מתכוון לכתוב, והוא חולם להימנות בערוב ימיו, עת הרחוב ישותת שקיעות של פטל (תודה, אלישע פורת, על הערותך באתר ! ) כשיבולת עם אולמת משורריה.
הוא לא רק מוכן, הוא משתוקק ללכת לבדו "בארצותיה" למרות העצב והפחד הקשור בטיולים ליליים ברחובות ברזל ריקים וארוכים (עד שנת 1937 התארכו בפריס פסי חשמליות, ועכשיו מחזירים אותן לשימוש בעיר).
נתן עוד מרגיש את עצמו כתינוק בגן השירה, אבל הוא יגדל, הוא יתבגר, ויחד איתו יתבגרו עוללי העיר, קוראיו לשעתיד. להם ציווה לו אלוהים (או המוזה שלו) מעוניו הרב ("כל פראנק מזעה של אבא") לשאת את הפרות המתוקים – שקדים וצימוקים – שיהיו פרי-עט שלו (במקום פרי-עץ של אגרונום).
אך אסור לשכוח את מטלתו המיידית. עליו ללמוד מקצוע בשקידה. לכן טוב וחשוב שאוניברסיטת פריס (ושל נאנסי בשנתיים הבאות) עוד לוכדת בידה בלי רחמים את לבבות הסטודנטים, פן יעיפו לרוץ ויאפילו כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
כל זה נכון, אך, מה לעשות, בחוץ, נוסף לכוכבים, עוד לוהט ירח כנשיקת טבחת (תודה, אלישע !). שם רקיע לח את שיעולו מרעים. שם שקמה תפיל לו ענף כמטפחת. (זה קצת מוזר. ענף יכול לגרום לפצע-ראש קטלני בדומה לאסון שקרה ב"שיר בפונדק היער" לאח הצעיר אשר נהרג מנפילת העץ בסבך (ולא התאבד, חס וחלילה, באמצע הרחוב הסואן. ואם כן ייספה פעם פצוע-ראש בתעונת דרכים כשהוא תועה בין המרכבות, הרי כי לא מתים מפצע יד או רגל.)
כאן השיקמה היא תבלין של האוריינטליזם המיושם הן כמסווה די שקוף לערמון הפריסאי, הן כפרט המקרב את השיר לקוראיו בארץ.
לא כן בשיר "ליל קיץ". לדעתי, אלתרמן תיאר בו את טיוליו ברחובות ריקים של פריס בשעות הלילה, המפחידים בתסיסת האורות וברוע ירקרק שפורח בגנים ב"פרחי הרע" של בודלר. במקרה זה תוספת "המגדלים והכיפות" לא רק מרמזת על העיר יפו כמסווה לפריס שהופכת אותה לעיר בהכללה הסמלית (כמו שנאמר על-ידי זיוה שמיר ב"לילות פריס. מבודלר ועד אלתרמן"), אלא גם מבטאה את אימת המאורעות בארץ באותן השנים.
לכן, בתוך תוכי אני שומע דו-שיח קצר:
- את, מה שמך ?
- שמי, פריס, נתן. אני שמחה להכיר אותך, אדוני המשורר !

כך, לדעתי, אפשר לענות על השאלה "מה שמך, את?" ויש עוד שאלה : "מה שמך, חמוטל ?"

המקורות:
1. מנחם דורמן. "נתן אלתרמן. פרקי ביוגרפיה", 1991
2. זיוה שמיר. "לילות פריז בקיץ - מבודלר ועד אלתרמן", 1989
3. אברהם בלבן. "הכוכבים שנשארו בחוץ", 1981
4. הערות אלישע פורת לשאלת ציפורה ו. באתר "נתן אלתרמן".