| : |
|
נוצר ע"י על 23 נוב 2012 18:43
חמוטל, חמוטל...("שיר היין", "עיר היונה", ע' 296) ((-;)
שאלת שאלה לא קלה, אבל מאד מעניינת.
כמו רבים, ושלא כמו רבים אחרים, גם אני לוקה קצת בפרנויה הפרשנית הנוטה לראות מאחורי כל עצם המופיע בשירת אלתרמן, איזה מוטיב עמוק תת קרקעי.
לדעתי, אלתרמן עצמו, באמצעים אמנותיים שונים, גורם לכך לא פעם.
ההקשר המוזר, הבלתי מתפענח, הסוריאליסטי, שבו מוצב העצם הנידון, מושך אליו את תשומת לב הקורא וזה זוקף את אוזניו בחשדנות: "למה לעזאזל הוא מתכוון כאן"?
מטבע הדברים, כשסמל מסויים חוזר ומופיע מספר פעמים, הקורא חושד שיש לו משמעות קבועה ומנסה לפענח אותה.
זה מה שקרה וקורה לקוראי אלתרמן ומפרשיו עם סט ידוע של עצמים, כגון: "האהובה", ה"אַת", "החמוטל", "העלמה","ההלך" או "עובר האורח", "הניגון", "הדרך", "הפונדק", "העיר" ועוד ועוד.
אני בוחן את עצמי, מוצא ומדווח לכם שהתחושה המתקבלת אצל הקורא היא של החיים כמחזה תיאטרוני, ולפעמים גם של תמונה אחת מתוך מחזה.
התמונה או המחזה שהם הסיטואציה השירית בשיר האלתרמני נחווים על ידי כמייצגים את הויית הקיום האנושי כולה ולכן לכל עצם בתמונה הזאת מתבקש תפקיד החורג מהשימוש היומיומי שלו, ומועמסת עליו משמעות עמוקה. מעין מטאפורת ענק או מערך מטאפורי (או מטונימי) הדורש את (= נושא דרשה על) הויית הקיום האנושי.
כאן מתבקשת דוגמא כדי שלא לאבד את הקורא
והדוגמא הקלאסית והמוכרת ביותר היא השיר הפותח את כוכבים בחוץ - "עוד חוזר הניגון".
השיר מציג מעין תמונה תיאטרונית אחת: הֵלֶך הולך על במה מסתובבת (אלתרמן מצייר אותה במשיכת מכחול אחת בביטוי הפותח: "עוד חוזר" , ומחזק לאחר מכן ב "עוד נפקחת" וכו'), ועצמים שונים נפגשים לו או נשארים כמשאת נפש, בדרכו שאין לה סוף.
הקורא חש בעוצמה רבה שהתמונה הזאת מייצגת את "החיים", או ליתר דיוק את מצבו של האדם.
השיר הוא כל כך אפקטיבי, עד שלפעמים נדמה (לי לפחות) שהבמה הזאת מסתובבת שם ב"שירים שמכבר", עמוד 7 ((-;) כל הזמן. גם כשאני עסוק בעניינים אחרים.
נדמה לי שבכל פעם שאפתח את הספר, או שהשיר יושמע ברדיו, או שאזכר בו באקראי, אראה שוב את עובר האורח צועד כך בדרך, מלטף איזו כבשה או איילת ומוסיף ללכת בידיים ריקות...
כמובן שכבר שיערתי לא פעם מהי "כבשה" או מהי "איילת" בשיר, כי זה הרי מתבקש בתמונה כל כך סמלית, כל כך טעונה, כל-כך גנרית.
למה שלא יוצג לנו שם איזה כלב? (מה שעגנון היה עושה אולי) מתבקשת השאלה, או חתול, או פרה, או אווז או חמור? למה דוקא כבשה ואיילת? מוכרחה להיות סיבה לכך.
אחד הטריקים שבהם אלתרמן מעצים את האפקט הזה, במקומות שזה נראה לו חשוב, הוא תוספת ה"א הידיעה לפני העצם הנידון. בין בפועל ובין במשתמע.
זה בולט במיוחד, כאשר אתה לא מצפה לה"א הידיעה, כמו במקרה של "החמוטל" ((-;). (עיר היונה, ע' 349)
אך גם בלי זה התופעה נפוצה ביצירת אלתרמן, למשל בשירים ארספואטיים מובהקים כמו השיר "שדרות בגשם" (שירים שמכבר, ע' 49) המטפל בעצמים כגון: "העיר", "האבן", הברזל", "הזכוכית", "האש", "המים", "הבית", "הנתיב הרחב" וכו'.
למותר לציין כי הח"מ קורא גם את "בתי הצוחקת", בשיר "שדרות בגשם", בתור "הבת", כלומר: עצם טעון משמעות סמלית, ולא איזו בת פרטית ו"רגילה" של המשורר. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
יש לציין, כי כאשר התופעה מתעצמת בשירים ארספואטיים, נופל החשד הפרשני (שלי לפחות) על רצונו של המשורר לאפיין כך את שירתו.
כביכול, רצונו של אלתרמן לאמר לנו: "ראה קורא יקר. כך אני כותב. כך יש לקרוא שיר שלי. החיים כאן בעולם הנגלה שלנו נראים לי כמעין חידה עמוקה שחדה לי איזו ישות טרנסצנדנטית, ואת החווייה האישית הזאת שלי, אני שר לך, הקורא".
זו הסיבה שנדמה לך הקורא, שבשיר של אלתרמן כל בת היא "הבת", וכל הלך הוא "ההלך".
נדמה שהוא עושה כל מאמץ כדי להעצים את התחושה הזאת. בין במודע ובין שלא במודע.
נוסיף במאמר מוסגר:
מי שיעשה אזנו כאפרכסת, יבחין באפקט הזה גם בשירי אלתרמן שאינם ליריים מובהקים.
בשירים ופזמונים רבים שלו, מציץ מלמטה אופן ההסתכלות הזה שלו על העולם, וזה (בנוסף לוירטואוזיות הלשונית) נותן לשיריו נופך מיוחד, "אלתרמני", שלא תמיד אתה מבין מניין הוא בא.
"אל נתיחס נא אל עצמנו/ בכובד ראש מופרז מדי.." ממליץ אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"
שורה שבה הוא גוער בעצמו כביכול על אותה ה"א הידיעה, במעין תערובת אופיינית כל-כך של אירוניה ואיפכא מסתברא.
אני מתפתה להביא כמה דוגמאות עסיסיות נוספות, ומתגבר על עצמי וסוגר סוגריים.
הרי אין לדבר סוף...
(המשך יבוא מיד) |
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: מה זה יונה אצל אלתרמן |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
חמוטל
 |
| 25 נוב 2012 19:41 |
|
וואו תודה רבה רבה
אני צריכה עכשיו לדגור על כל זה שבוע לפחות
ובסופו של דבר אצל יוסי גלובינסקי יצאתי פילגש ?
שעליה יכרעו כל מיני חורנים?
לא מסתדר לי למרות הארמית וכל זה
וצילה בינדר? היא בכלל לא לענין
ממה שאני יודעת היא היתה האהבה האחרונה של אלתרמן ולא הראשונה
ממש לא מזכירה לי את חמוטל הנפלאה שלו משיר היין
אני חושבת שאני אלך על האהבה הראשונה
זאת היתה גם התחושה שלי
עוד לפני ההסברים העמוקים של אקי
אבל אני צריכה עוד להתעמק בזה
ושב תודה לכולם |
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 25 נוב 2012 14:44 |
|
לילות לבנים עם עיניים פקוחות ללא צחוק ויונה – זה במילים אחרות - בעלי לא מלא את חובתו והשאיר אותי ללא צחוק (יצחק מצחק את אשתו) וללא אביונה (ותסר האביונה). כמובן שפילי השמיים – פיל בארמית שער – שערי השמיים ייסלחו לה אם סטתה כי יש פגם גם בבעלה. כל הביטויים – היא, קשוט, פשוט, כחולי, שער, רכי, הכרס, כולם קשורים לפרשת סוטה במדרש – היא קשטה את שערה, היא פשטה את ירכה, היא קבלתו על כרסה, היא כחלה את עיניה.
כך גם חמוטל – פילגש. לחמטל בארמית – לכרוע (מעל אשה). ועליה יכרעון אחרים – ועליה יחמטול חורנין. כמו ש"שגל" – פילגש (והשגל עומדת לימינו) המלה פילגש בהפוך אותיות ממשגל, כך חמוטל – מהמלה הארמית לחמטל. ללמך היו שתי נשים עדה (עקרת הבית) וצילה - לכל שאר התפקידים....
אם צודק זמורה שבטוח שעשרת האחים כולם הם אלתרמן עצמו אזי חמוטל צריכה להיות צילה.
|
|
|
|
|
אקי
|
| 25 נוב 2012 11:22 |
|
סיכום
אם לסכם את הנסיון לחשוב על משמעות אחת מלכדת המסתתרת מתחת לסמל היונה, אני נוטה לחשוב על מושג היונה כעצם המייצג מופע של סוד עמוק המקפל בתוכו משמעויות סותרות אהדדי.
ואולי כך: כשאלתרמן כותב "יונה" הוא מתכוון אולי להופעה של סוד עמוק המאחד משמעויות סותרות לכאורה.
בצורה הפשוטה והישירה ביותר זה מתגלה בשורות "פני היונה ואיבחת חרבה, הן דמות פניה הנחצות" שנתן אלתרמן במדינת ישראל המתחדשת ערב מלחמת השחרור.
ומכאן גם "ובלב שירו יונה" המתאר את שיר היין שכולו "סוד".
וחוב קטן מפוסט הפתיחה:
יש לציין כי אלתרמן הרבה להשתמש במושג "יונה" או "יונים" גם בשירי "כוכבים בחוץ".
גם שם אני אוהב לפעמים להבין כך את הביטוי (יונה = הופעה של חידה גדולה, או משמעות עמוקה נסתרת)
קחו כמה דוגמאות ותראו איך הולך לכם עם פרשנות כזאת:
א - "אז אקרא להם שיר הלילות שהלבינו/ שיר עיניים פקוחות ללא צחוק ויונה
הם יניעו ראשם הכבד - - הם יבינו./ הפיל הוא חיה נבונה" ("אל הפילים", שירים שמכבר, ע' 19)
ב - " היודע אתה הזקן,/ מדוע / היום היונים ממלאות בעבוע/ את כל קמרוניך נושאי הקן?" ("בית ישן ויונים", שם, ע' 51)
ג - "על העיר עפות יונים" ("תיבת הזמרה נפרדת", שם, ע' 112)
|
|
|
|
|
אקי
|
| 25 נוב 2012 11:10 |
|
2) עיר היונה
השיר השני אליו אתיחס הוא השיר הפותח את הספר "עיר היונה"
והיה אם נמצא גם כאן משמעות דומה לזו שבשיר היין, עשינו צעד קדימה
פותח אלתרמן כך:
כאן נאספו דברי שיר
שחוברו בשוא העת ושאונה
של העת בהיותה בונה עיר
ובוראה הארץ ולשונה
- - -
ופני שמחתה עזות
וחזקים לעומתן פני תוגתה
ולעת חג או מספד הן רובצות
אישה לפתח רעותה
- - -
והעת כמו עיר שבה
כל דין עשוי בראש חוצות
ופני היונה ואיבחת חַרְבָּהּ
הן דמות פניה הנחצות
בעברית הכותבת סיפור או מזמור
מתערבים שתיקתה ושאונה
לו יגעו בשוליה שירי זה הצרור
אשר שם להם עיר היונה
השיר בכללו מכין את הרקע לקובץ "עיר היונה" כולו, ומסביר כי יעסוק בתיאור "העת" המיוחדת שבה נבנתה מחדש מדינת ישראל.
נחמד יהיה לשים לב כיצד שוב מציצים מן החרכים מוטיבים מובהקים משמחת עניים, כגון: הזיווגים: שמחה – תוגה, או: חג – מספד וכו'
בבית הבא:
".. ופני שמחתה עזות
וחזקים לעומתן פני תוגתה
ולעת חג או מספד הן רובצות
אישה לפתח רעותה.."
אך ענייננו ("סמל היונה") עולה על השולחן בשני הבתים המסיימים:
"... והעת כמו עיר שבה
כל דין עשוי בראש חוצות
ופני היונה ואיבחת חַרְבָּהּ
הן דמות פניה הנחצות
בעברית הכותבת סיפור או מזמור
מתערבים שתיקתה ושאונה
לו יגעו בשוליה שירי זה הצרור
אשר שם להם עיר היונה"
רבים טיפלו ופירשו את מושג היונה בהקשר של שיר זה.
נביא כאן משהו מזה, ותוך כדי כך נכיר כמה משמעויות של המושג.
היונה מקבלת כאן קודם כל משמעות של חרב, על פי ירמיהו למשל:
לב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִנֵּה רָעָה יֹצֵאת מִגּוֹי אֶל-גּוֹי; וְסַעַר גָּדוֹל, יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ. לג וְהָיוּ חַלְלֵי יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא, מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ: לֹא יִסָּפְדוּ, וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ--לְדֹמֶן עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, יִהְיוּ. לד הֵילִילוּ הָרֹעִים וְזַעֲקוּ, וְהִתְפַּלְּשׁוּ אַדִּירֵי הַצֹּאן--כִּי-מָלְאוּ יְמֵיכֶם, לִטְבוֹחַ; וּתְפוֹצוֹתִיכֶם, וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה. לה וְאָבַד מָנוֹס, מִן-הָרֹעִים, וּפְלֵיטָה, מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן. לוקוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים, וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן--כִּי-שֹׁדֵד יְהוָה, אֶת-מַרְעִיתָם. לז וְנָדַמּוּ, נְאוֹת הַשָּׁלוֹם, מִפְּנֵי, חֲרוֹן אַף-יְהוָה. לח עָזַב כַּכְּפִיר, סֻכּוֹ--כִּי-הָיְתָה אַרְצָם, לְשַׁמָּה, מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה, וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ.
או כדברי הנביא צפניה
הוֹי מֹרְאָה, וְנִגְאָלָה--הָעִיר, הַיּוֹנָה. ב לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, לֹא לָקְחָה מוּסָר; בַּיהוָה לֹא בָטָחָה, אֶל-אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה. ג שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ, אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים; שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב, לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר. ד נְבִיאֶיהָ, פֹּחֲזִים, אַנְשֵׁי, בֹּגְדוֹת; כֹּהֲנֶיהָ, חִלְּלוּ-קֹדֶשׁ, חָמְסוּ, תּוֹרָה. ה יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ, לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר, לֹא נֶעְדָּר, וְלֹא-יוֹדֵעַ עַוָּל, בֹּשֶׁת.
אך אצל אלתרמן היא מייצגת גם כפל משמעות (ומכאן: "דמות פניה הנחצות"), בדומה לעצם המילה "יונה", שהיא מצד אחד החרב האכזרית של אלוהים המענישה את יושבי ירושלים, ומצד שני היא גם המבשרת של השלום, כמו בהמשך נבואת צפניה:
יג שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא-יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא-יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא-יִמָּצֵא בְּפִיהֶם, לְשׁוֹן תַּרְמִית: כִּי-הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ, וְאֵין מַחֲרִיד. {פ}
יד רָנִּי, בַּת-צִיּוֹן--הָרִיעוּ, יִשְׂרָאֵל; שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל-לֵב, בַּת יְרוּשָׁלִָם. טו הֵסִיר יְהוָה מִשְׁפָּטַיִךְ, פִּנָּה אֹיְבֵךְ; מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ, לֹא-תִירְאִי רָע עוֹד. {פ}
טז בַּיּוֹם הַהוּא, יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם אַל-תִּירָאִי: צִיּוֹן, אַל-יִרְפּוּ יָדָיִךְ. יז יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ, גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ; יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ--יָגִיל עָלַיִךְ, בְּרִנָּה.
נדמה כאילו אלתרמן, שלא היה חובב ניגודים והפכים גדול ממנו, שראה בכל פרט במציאות של העולם הנגלה דבר והיפוכו - אימץ בשקיקה את הסמל הזה "היונה". סמל המייצג
א – את האונאה של בת ציון את אלוהים
ב – את החרב הנוקמת בה
ג – את סמל השלום
להלן מקבץ פרשנויות "ותיקות" למושג.
הוי מוראה ונגאלה העיר היונה
רד"ק לצפניה פרק ג' – א'
העיר היונה היא בעלת משמעות כפולה
א – משורש הונאה (וכך גם "מוראה" משורש "ראי")
ב – חרב היונה
הוי מוראה ונגאלה -
חזר לדבר על ירושלם מוראה פעול מהכבד והחולם מקום קמץ חטף או שורק וענינו מן ושמתיך כראי ענין טנוף ולכלוך וכן ונגאלה מזה הענין כמו וכל מלבושי אגאלתי נגואלו בדם והענין כפול במלות שונות:
העיר היונה. מענין לא תונו וכן בא פעל הקל מזה הענין עוד חרב היונה
ויש מפרשים:
היונה הפותה כמו ויהי אפרים כיונה פותה אין לב
שמע את הפירושים לביטוי יוצא דופן זה:
מצודת דוד צפניה פרק ג
(א) הוי מוראה ונגאלה - יש להתאונן על ירושלים המטונפת ומלוכלכת,
העיר המאנה ואונסת את הבריות.
ניתוח לשוני מלא של הביטוי נותן רד"ק, בפירושו ליחזקאל מה, ח. שם נאמר "ולא יונו עוד נשיאי את עמי, והארץ ישנו לבית ישראל לשבטיהם". ועל הביטוי "ולא יונו עוד נשיאי את עמי", מעיר רד"ק: "ולא יונו" - יש בלשון הזה לקיחת ממון האדם או גופו מדעת, ושלא מדעת. שלא מדעת, כמו "לא תונו איש את עמיתו". מדעת, שאונס אותו בגלוי בכח, ומזה "ולא יונו עוד נשיאי את עמי", וכן "והאכלתי את מוניך" "חרב היונה" "העיר היונה".
הביטוי "חרב היונה" נכנס לתודעה כביטוי של חורבן. החרב האונסת, הכופה על בני אדם ומזיקה להם. נראה כיצד השתמשו בביטוי זה במהלך הדורות: כמקור ראשון נביא מכתב מן המאה החמש עשרה, שנכתב על ידי רבי שמעון דוראן, ממשפחה שמקורה בפרובנס, גלתה לספרד, וברחה לצפון אפריקה. רבי שמעון שמש כרב באלג'יר. וכך הוא כותב:
שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן מח
אני הגבר ראה עני, בשבט עברת הזמן, אשר פח לרגלי טמן... ולכן ראוי לבעל נפש, באפר יתחפש, להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה... והאיש הירא את ה' בעת הזה, לא ירדוף אחר הזהב והכסף, כי יצא מלפני ה' הקצף. ואם כתם אופיר כעפר יאסף. יהיה הכל בעיניו היו כלא היו, כי המה הבל. ואחריתם אבל.
יש כאן משחק מילים מעניין: ויהמה כיונה, מפני חרב היונה... הקינה שרשב"ץ מקונן, מזכירה את המיית היונה המקוננת. ביטוי זה שגור ומוכר. לביטוי זה מצמיד רשב"ץ את הביטוי המיוחד: חרב היונה. והוא מציע לכל בעל נפש "להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה...". חרב היונה - כמשמעה במקורות שראינו: החרב המקפחת, המקפדת חיי אדם שלא לרצונו.
ועוד שימוש בביטוי זה, מאתיים שנה לאחר מכן. הכותב הוא רבי אהרן שמואל בן ישראל קוידנובר (מהרש"ק), שנולד ברוסיה בשנת 1614 לערך, בעקבות גזירות ת"ח ות"ט 1648, ברח לוילנא ושם היה לדיין. בתשובותיו משתקפים התנאים הקשים של המלחמות והנדודים על סבלם וצרותיהם, שפקדו את עם ישראל בימיו. וכך הוא כותב:
שו"ת אמונת שמואל סימן מא
בעל בית אחד מק' קדישא לאגארנ"א ושמו הר"ר אפרים הי' רוצה לילך לבית אביו ולבני משפחתו שהי' דרים למרחוק מק"ק הנ"ל ומנהיגי דק"ק הנ"ל לא הי' רוצים להניח אותו האיש לילך עד שהי' מוכרח לישבע שהוא מחויב לחזור ולבא תוך הקהילה הנ"ל כלות ששה חדשים ובתוך הזמן פתע פתאום נשתבש אותו המדינה בגייסות ושיירות עד שכמעט חרב איש ברעהו בכל המדינה ההוא והקהל היו ג"כ מוכרחים לברוח מתוך ק"ק הנ"ל לשאר ארצות מתוך חרב היונה ונעשה חורבן בעוונותינו הרבים במדינה ההיא באחינו בני ישראל ונהרגו כמה אלפי' נפשות מישראל וכמעט שבת עובר מני אורח שהי' בלתי אפשרי...
גם כאן השימוש בביטוי חרב היונה הוא כמשמעו במקרא ובפרשניו: החרב ההורסת, המכלה את כל העומד בדרכה.
ויהי אפרים כיונה פותה אין לב
(פירוש חביב עלי במיוחד, על פי הנביא הושע, פרק ז)
ונתמצת כאן,כי מפרשים שהמדובר במלך הושע בן אלה, מלך ישראל האחרון, עליו מסופר כי בזמן שהיה בן חסותו של תגלת פלאסר ג', מלך אשור, שלח שליחים למלך מצרים. הדבר נודע למלך אשור שכעס על הבגידה. הושע המפוחד הלך אל מלך אשור לרצות אותו, וזה כלא אותו מיד, ועלה על שומרון, עליה צר במשך 3 שנים עד שהכניע אותה והגלה את עשרת שבטי ישראל.
המפרשים מכנים (במעין היפוך המטונימיה) את הושע "יונה פותה אין לב" (= טיפש ובוגדני, כמו היונה הרועה בשדות זרים ואחר כך חוזרת אל השובך ובסוף נלכדת שם ונשחטת).
ראשית, לא היה צריך לבגוד עם מלך מצרים.
מאחר שבגד, לא היה צריך ללכת אל מלך אשור. שהרי אם ללא מלך בראש צבאות ישראל, לקח לו 3 שנים של מצור, עם המלך בשומרון לא היה מצליח כלל.
היוצא מכל זה, הוא כי לביטוי כמה מובנים, לעתים גם סותרים.
תכונה שקרצה מאד לאלתרמן כמובן.
ביחוד המאפיין האוקסימורוני לפי רשב"ץ: "ויהמה כיונה מפני חרב היונה".
לפחות בשיר הפתיחה לעיר היונה, הבחירה הזאת מתאימה, הגם שאלתרמן טורח להזכיר בגוף השיר את "חרב היונה" (בשורה: "ופני היונה ואיבחת חרבה/ הן דמות פניה הנחצות"),
פירוש: הדמות היא שניים: א – פני היונה. ב – איבחת חרבה (של היונה)
בנקודה זאת מסביר אלתרמן את בחירתו במושג היונה. הוא טוען כי המושג "עיר היונה" נבחר כדי לייצג את פניה הכפולים של ה"עת".
|
|
|
|
|
אקי
|
| 25 נוב 2012 10:21 |
|
ולהלן החלק הזה במלואו:
אתייחס בדיון זה למושג היונה בספר "עיר היונה", אך הדברים נוגעים גם ביצירות אחרות שלו, ובהמשך אתיחס גם לכך.
כדוגמאות ראשונות בחרתי שני שירים מן החשובים והבולטים בקובץ עיר היונה:
• שיר היין וה"זמר" שבעקבותיו
• "שיר פותח", השיר הפותח את פרק א' "שירי עיר היונה"
1) זמר לשיר היין, האח השני, עיר היונה ע' 300
"את שירו דיבר אחינו
ובלב שירו יונה
עשרה אחים היינו
ונוותר שמונה"
אומר כאן אלתרמן (בהמשך):
"ותהי נא שמחתכם מַרְהֶבֶת
כחמוטל על סף
אשרי האח שהיא האבן
אשר לצואריו."
כדי להבין קצת יותר יש לקרוא את כל השיר, ואי אפשר גם בלי השיר הקודם לו: "שיר היין".
הרעיון המוביל בשיר זה הוא כי ביין טמון סוד גדול ועמוק, וכי היין עצמו הינו מעין נוזל חושף סודות. בנוסף, בליבו של "שיר היין", אלתרמן מספר לנו מהו הסוד אותו מצפין היין.
את הסוד הגדול בחר אלתרמן לייצג בדמותה של חמוטל, שהיא מצד אחד זו שהוצפנה בתוך היין עוד כְּשֶדָרְכוּ אותו בגת (" צוחקת בו עוד בת הכפר היחפה ששצף לרגליה בגת") ומצד שני היא זו שמתגלה ללוגם לאחר שלגם מספיק כוסות ("מגעו השלישי את החושך יביא ובחושך תיאור חמוטל")
אגב, חלק מהקוראים ייזכרו מן הסתם בדרך שבה בחר אלתרמן בשירו "שיר לאשת נעורים" לייצג ישות עיקרית בשמחת עניים, תוך זיקה לפרק נ"ד מישעיהו. וגם כאן אהבת נעורים טעונה וסמלית.
בעשותם כך, בהיזכרם ב"פטנט" האלתרמני הזה, יחוו הקוראים חווייה "אלתרמניאקית" אופיינית. מעין מגע אינטימי עם הסטודיו של האמן. הכיצד הוא בונה יצירה אמנותית סביב רעיון הגוּתִי.
אך נשוב ליונה שלנו ולשיר היין.
הרעיון שבמושג "היין" מדובר אולי במשהו עמוק יותר, נרמז בעדינות רבה, כרגיל.
למשל כאן:
" ובדבר חכמים בגנותו ושבחיו (מדובר כאן על "היין")
ובחתרם אל צפונות עיקרו,
רק זכרה ילווני, עקבי ככוכב (וכאן על ה"חמוטל")
הנוסע מעל לקרון. "
הדובר מדמה עצמו כאן ל"כסיל" היודע משהו שנסתר מעיני ה"חכמים" .
זוהי פוזה מכוננת של אלתרמן, המעמיד פני תם, למשל כאן: "אין קץ לחוכמה ואין כסיל לקישוט" (אל הפילים, שירים שמכבר)
או כאן: "רק לעילג ורק לעניו נותנת אימנו פרח" (שיר בפונדק היער, שם)
שאר חלקיו של שיר היין מסווים את המעמקים של הסוד הזה, ומתרכזים ברובד האירוטי. חמוטל מייצגת כאן את אהבת הנעורים, על פי אלתרמן. אהבה טהורה שאיננה תלויה בדבר, מבחינתו. ("דברים בלא תועלת ומחיר")
במובן הזה היא (או היין המסווה אותה, ומזכיר אותה) חלק מסט מושגי היסוד שהם גיבורי "שיר עשרה אחים"
היין לפי זה הוא אשר מצפין ומשמר את הערך המקודש (על פי אלתרמן) של אהבת הנעורים, ומזכיר אותה לכל הלוגם מספר מספיק של כוסות.
להלן חמש מובאות מדגימות מתוך שיר היין:
- " תשוקותינו אשר נתפרטו לאבק/ בו מכות כנצחית ואחת/ הוא נגע ודבק, הוא החריש וחבק/ כחבוק הברזל והקת" (שם, 297)
- "מגעו השלישי את החושך יביא/ ובחושך תיאור חמוטל" (שם, ע' 298)
- " ואנחנו ידיים גידלנו לתוהו/ ועד לב חמוטל לא נגענו כמוהו" (שם, שם)
- "ותהי נא שמחתכם מרהבת/ כחמוטל על סף/ אשר האח שהיא האבן/ אשר לצואריו" (שם, ע' 300)
במובאה זאת נחמד יהיה לשים לב לקישור המשולש משמחת עניים: השמחה – אשת הנעורים (החמוטל) – האבן על הצואר (וראו: "שיר לאשת נעורים", שמחת עניים)
- "... יין, רע נזיר, אהבה לוחשה
ורחוקה הזכירנו מליל.
הזכירנו עוד פעם את עוצם חינם
של דברים בלא תועלת ומחיר
רק אותך וביתך עוד עובד בחינם
לבבנו הזה השכיר"
אבל אם נדמה לכם שאלתרמן מתכוון למשהו עמוק מזה, משהו כללי מאהבת נעורים כפשוטה, אתם בסדר.
אלתרמן איננו הראשון שכתב שיר הלל לאהבה והתכוון למשהו גדול מזה.
יותר מזה: שהאמין כי האהבה האירוטית, במיוחד הבלתי ממומשת, מייצגת בעולמנו משהו גדול ועמוק ממנה עצמה.
דבר אחר:
רד"ק מוצא בשורש המילה יונה גם את היין. בהחלט יתכן כי זהו מקור הביטוי כשאלתרמן משבץ אותו במשוב לשיר היין שלו.
"את שירו דיבר אחינו ובלב שירו יונה". וכל מאמצינו לתלות בו גם את המשמעויות של חרב היונה, או שורש ה"אונאה" – יהיו לשווא.
חבר מושבעים המפרש כך: יונה = יין, יזכה לדעתי את אלתרמן מאשמת "קוצר הרוח" בתגובתו לשאלת משה להב. הרי הפעם הוא באמת "תמים". ואין כאן כפל משמעות.
ואם תאמרו: בכל זאת, יונה ויין, איזה קורא פשוט יכול לעלות על פירוש כזה? אוסיף לכם עוד מֵידָע מִיֶּדַע אישי. משה להב לא היה קורא כל כך פשוט. הידע שלו במקורות, היה רב. קרוב לודאי שידע על האפשרות הזאת ובכל זאת חשד שיש כאן סמל המייצג יותר מזה.
נסכם את ממצאי עד כה, בדרך החתחתים לאיתור "סמל יונה " אחיד בשירת אלתרמן.
אני מאד שמח שהתרעתי מראש כי השאלה היא קשה ומורכבת
בינתיים נוכל לתלות במושג היונה את הרעיון של סוד גדול ומוצפן, איזה תרתי דסתרי, או חידה עמוקה ובלתי פתורה. זה מה שיש בסופו של דבר, בליבו של שיר היין.
ומכאן: "את שירו דיבר אחינו/ ובלב שירו יונה…"
|
|
|
|
|
אקי
|
| 25 נוב 2012 09:41 |
|
מסכים
ומקדים חלק אחרון במחקרון ((-;) שלי עד כה:
רד"ק מוצא בשורש המילה יונה גם את היין. בהחלט יתכן כי זהו מקור הביטוי כשאלתרמן משבץ אותו במשוב לשיר היין שלו.
"את שירו דיבר אחינו ובלב שירו יונה". וכל מאמצינו לתלות בו גם את המשמעויות של חרב היונה, או שורש ה"אונאה" – יהיו לשווא.
חבר מושבעים המפרש כך: יונה = יין, יזכה לדעתי את אלתרמן מאשמת "קוצר הרוח" בתגובתו לשאלת משה להב. הרי הפעם הוא באמת "תמים". ואין כאן כפל משמעות.
ואם תאמרו: בכל זאת, יונה ויין, איזה קורא פשוט יכול לעלות על פירוש כזה? אוסיף לכם עוד מֵידָע מִיֶּדַע אישי. משה להב לא היה קורא כל כך פשוט. הידע שלו במקורות, היה רב. קרוב לודאי שידע על האפשרות הזאת ובכל זאת חשד שיש כאן סמל המייצג יותר מזה.
|
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 25 נוב 2012 01:21 |
|
הזמר לאחר שיר היין היה אמור להתחיל כך:
את שירו דבר אחינו
ובלב שירו היין.
עשרה אחים היינו
שמונה נותרו עדיין.
אלתרמן העדיף להגיד אותו דבר בדרך קוהרנטית לכל קטעי ה"זמר" האחרים:
את שירו דבר אחינו
ובלב שירו יונה.
עשרה אחים היינו
ונוותר שמונה.
מה שעזר לו, זה תרגום (פירוש) יונתן על ירמיהו, שבשני מקומות מפרש שיונה ויין זה אותו דבר:
ספר ירמיה פרק כה
(לח) עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּוֹ כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ
רש"י ירמיה פרק כה פסוק לח
היונה - משתכרת ביין כן תרגם יונתן.
רד"ק על ירמיה פרק כה פסוק לח
ויונתן פירש: היונה מן יין שתרגם מן קדם חרב סנאה דהיא כחמר מרויא:
ספר ירמיה פרק מו
(טז) הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מֹולַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה:
רש"י ירמיה פרק מו פסוק טז
חרב היונה - חרבא דסנאה דהיא כחמר מרויא, היונה לשון יין.
|
|
|
|
|
אקי
|
| 23 נוב 2012 19:03 |
|
אחת התוצאות של האפקט הנ"ל, היא שכאשר אלתרמן במקומות אחרים, במעין אתנחתא, אומר לך במפורש ש"הפעם" לא מדובר בסמל, ויש לקרוא את הדבר כפשוטו, הקורא כבר כל-כך חשדן, כל כך סקרן, שהוא לא מאמין לו, ורואה בכך בצדק: אירוניה, או שוב: דבר והיפוכו.
לדוגמא:
"זמר אחים עשרה/ לו באלה תבוא אל ספר/ מתוך ערב נושף סערה/ של מטר וברק, לא של סמל" (עיר היונה, ע' 289)
ידידנו גוטרזון, הזכיר כאן את האינצידנט של אלתרמן וגיסו, ובצדק.
אוסיף כאן פרט מִיֶּדַע אישי.
מתוך להקת היונים המעופפת בין שיריו של אלתרמן, בחר גיסו משה להב בשאלתו הנ"ל - יונה מסויימת מאד.
השיר אודותיו חקר את אלתרמן, היה ה"זמר" השני מתוך שיר עשרה אחים. (עיר היונה, ע' 300)
"זמר" זה הוא המשוב של האחים לשירו של האח השני – שיר היין.
ה"זמר" הזה נפתח בבית הבא:
"את שירו דיבר אחינו
ובלב שירו יונה
עשרה אחים היינו
וניוותר שמונה."
משה להב שאל את אלתרמן מה פירוש: "ובלב שירו יונה"? על איזה יונה מדובר?
ועל כך ענה אלתרמן מה שענה.
לעניות דעתי, יש כאן דוגמא להיתממות האלתרמנית המביאה לספקנות של הקורא, כפי שציינתי לעיל.
זה מה שאירע לקורא משה להב, גיסו של אלתרמן, ובעקבותיו גם לנו הקוראים היום את הדיאלוג ביניהם. אלתרמן אומר לגיסו: "אין כאן שום סמל, מדובר ביונה רגילה", אבל אנחנו לא יכולים לקבל ש "בליבו של שיר היין" יש יונה רגילה. מה גם שב"שיר היין" לא מוזכרת ולו יונה אחת. התעקשותו הזועמת של אלתרמן רק מעַבָּה את החשד סביב המושג הזה.
בעניין זה אני לגמרי מסכים עם הקוראים משה להב וחמוטל שלנו.
ואכן, לית מאן דפליג שהיונה היא אחד מהעצמים החשודים הללו. "פנים מוכרות למשטרה."
אך נשאלת השאלה האם העובדה שעצם מסויים מקבל אצל אלתרמן את ה"א הידיעה המובלעת הנ"ל (או את המרכאות המובלעות), כבר מעניקה לו משמעות קבועה אחת ובלתי משתנה לכל אורך יצירתו, כמו שנרמז בשאלתה של "חמוטל" שלנו.
כלומר, במקרה שלנו, האם ליונה יש תמיד אותה משמעות בכל המקרים בהם אלתרמן משתמש במושג זה.
נדמה לי שזה חלק חשוב בשאלתה של חמוטל, הכוללת הנחה מובלעת שאכן זהו המצב.
שבאמת ליונה יש משמעות תימאטית אחת אצל אלתרמן.
שיש דבר כזה "סמל היונה אצל אלתרמן", ויתכעס אלתרמן כמה שהוא רוצה.
יש לי כמה הרהורים בשאלה זאת, ובעזרת הנותן לַיָּעֵף חשק וכוח, אפרוס אותם כאן בעגלה ובזמן קריב
ובינתיים: שבת שלום
|
|
|
|
|
אקי
|
| 23 נוב 2012 18:43 |
|
חמוטל, חמוטל...("שיר היין", "עיר היונה", ע' 296) ((-;)
שאלת שאלה לא קלה, אבל מאד מעניינת.
כמו רבים, ושלא כמו רבים אחרים, גם אני לוקה קצת בפרנויה הפרשנית הנוטה לראות מאחורי כל עצם המופיע בשירת אלתרמן, איזה מוטיב עמוק תת קרקעי.
לדעתי, אלתרמן עצמו, באמצעים אמנותיים שונים, גורם לכך לא פעם.
ההקשר המוזר, הבלתי מתפענח, הסוריאליסטי, שבו מוצב העצם הנידון, מושך אליו את תשומת לב הקורא וזה זוקף את אוזניו בחשדנות: "למה לעזאזל הוא מתכוון כאן"?
מטבע הדברים, כשסמל מסויים חוזר ומופיע מספר פעמים, הקורא חושד שיש לו משמעות קבועה ומנסה לפענח אותה.
זה מה שקרה וקורה לקוראי אלתרמן ומפרשיו עם סט ידוע של עצמים, כגון: "האהובה", ה"אַת", "החמוטל", "העלמה","ההלך" או "עובר האורח", "הניגון", "הדרך", "הפונדק", "העיר" ועוד ועוד.
אני בוחן את עצמי, מוצא ומדווח לכם שהתחושה המתקבלת אצל הקורא היא של החיים כמחזה תיאטרוני, ולפעמים גם של תמונה אחת מתוך מחזה.
התמונה או המחזה שהם הסיטואציה השירית בשיר האלתרמני נחווים על ידי כמייצגים את הויית הקיום האנושי כולה ולכן לכל עצם בתמונה הזאת מתבקש תפקיד החורג מהשימוש היומיומי שלו, ומועמסת עליו משמעות עמוקה. מעין מטאפורת ענק או מערך מטאפורי (או מטונימי) הדורש את (= נושא דרשה על) הויית הקיום האנושי.
כאן מתבקשת דוגמא כדי שלא לאבד את הקורא
והדוגמא הקלאסית והמוכרת ביותר היא השיר הפותח את כוכבים בחוץ - "עוד חוזר הניגון".
השיר מציג מעין תמונה תיאטרונית אחת: הֵלֶך הולך על במה מסתובבת (אלתרמן מצייר אותה במשיכת מכחול אחת בביטוי הפותח: "עוד חוזר" , ומחזק לאחר מכן ב "עוד נפקחת" וכו'), ועצמים שונים נפגשים לו או נשארים כמשאת נפש, בדרכו שאין לה סוף.
הקורא חש בעוצמה רבה שהתמונה הזאת מייצגת את "החיים", או ליתר דיוק את מצבו של האדם.
השיר הוא כל כך אפקטיבי, עד שלפעמים נדמה (לי לפחות) שהבמה הזאת מסתובבת שם ב"שירים שמכבר", עמוד 7 ((-;) כל הזמן. גם כשאני עסוק בעניינים אחרים.
נדמה לי שבכל פעם שאפתח את הספר, או שהשיר יושמע ברדיו, או שאזכר בו באקראי, אראה שוב את עובר האורח צועד כך בדרך, מלטף איזו כבשה או איילת ומוסיף ללכת בידיים ריקות...
כמובן שכבר שיערתי לא פעם מהי "כבשה" או מהי "איילת" בשיר, כי זה הרי מתבקש בתמונה כל כך סמלית, כל כך טעונה, כל-כך גנרית.
למה שלא יוצג לנו שם איזה כלב? (מה שעגנון היה עושה אולי) מתבקשת השאלה, או חתול, או פרה, או אווז או חמור? למה דוקא כבשה ואיילת? מוכרחה להיות סיבה לכך.
אחד הטריקים שבהם אלתרמן מעצים את האפקט הזה, במקומות שזה נראה לו חשוב, הוא תוספת ה"א הידיעה לפני העצם הנידון. בין בפועל ובין במשתמע.
זה בולט במיוחד, כאשר אתה לא מצפה לה"א הידיעה, כמו במקרה של "החמוטל" ((-;). (עיר היונה, ע' 349)
אך גם בלי זה התופעה נפוצה ביצירת אלתרמן, למשל בשירים ארספואטיים מובהקים כמו השיר "שדרות בגשם" (שירים שמכבר, ע' 49) המטפל בעצמים כגון: "העיר", "האבן", הברזל", "הזכוכית", "האש", "המים", "הבית", "הנתיב הרחב" וכו'.
למותר לציין כי הח"מ קורא גם את "בתי הצוחקת", בשיר "שדרות בגשם", בתור "הבת", כלומר: עצם טעון משמעות סמלית, ולא איזו בת פרטית ו"רגילה" של המשורר. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
יש לציין, כי כאשר התופעה מתעצמת בשירים ארספואטיים, נופל החשד הפרשני (שלי לפחות) על רצונו של המשורר לאפיין כך את שירתו.
כביכול, רצונו של אלתרמן לאמר לנו: "ראה קורא יקר. כך אני כותב. כך יש לקרוא שיר שלי. החיים כאן בעולם הנגלה שלנו נראים לי כמעין חידה עמוקה שחדה לי איזו ישות טרנסצנדנטית, ואת החווייה האישית הזאת שלי, אני שר לך, הקורא".
זו הסיבה שנדמה לך הקורא, שבשיר של אלתרמן כל בת היא "הבת", וכל הלך הוא "ההלך".
נדמה שהוא עושה כל מאמץ כדי להעצים את התחושה הזאת. בין במודע ובין שלא במודע.
נוסיף במאמר מוסגר:
מי שיעשה אזנו כאפרכסת, יבחין באפקט הזה גם בשירי אלתרמן שאינם ליריים מובהקים.
בשירים ופזמונים רבים שלו, מציץ מלמטה אופן ההסתכלות הזה שלו על העולם, וזה (בנוסף לוירטואוזיות הלשונית) נותן לשיריו נופך מיוחד, "אלתרמני", שלא תמיד אתה מבין מניין הוא בא.
"אל נתיחס נא אל עצמנו/ בכובד ראש מופרז מדי.." ממליץ אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"
שורה שבה הוא גוער בעצמו כביכול על אותה ה"א הידיעה, במעין תערובת אופיינית כל-כך של אירוניה ואיפכא מסתברא.
אני מתפתה להביא כמה דוגמאות עסיסיות נוספות, ומתגבר על עצמי וסוגר סוגריים.
הרי אין לדבר סוף...
(המשך יבוא מיד) |
|
|
|
|
חמוטל
|
| 13 נוב 2012 15:50 |
|
תודה רבה לכל מי שטרח וענה לי
ולדוד גוטרזון:
כמובן שאני מודעת למטען שנושא השם חמוטל
מי שנתן לי אותו הוא חובב אלתרמן מושבע והתפוח לא נפל רחוק מן העץ
ובכל זאת: מה מייצגת היונה?
גם אם רק חלק מהיונים ולא כולן
אף אחד לא מוכן להתמודד עם זה? אני סתם מדמיינת ייצוגים?
|
|
|
|
|
יוסף גלובינסקי
|
| 03 ספט 2012 00:55 |
|
את המושג "עיר היונה" המציא הנביא צפניה. לפי רוב המפרשים הכוונה לירושלים והעם היושב בתוכה. לאחר שעשו מעשים מאוסים – הוגלו, נענשו ולבסוף הושמד רוב העם משכבות העלית ושרדו רק דלת העם שלא חטאה. בסך הכל מצב די מקביל למה שקרה בתקופה שלפני פרסום הספר עיר היונה של אלתרמן.
ספר צפניה פרק ג
(א) הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה
רש"י צפניה פרק ג פסוק א
(א) הוי מוראה ונגאלה - עד עכשיו דבר בנינוה ועכשיו חוזר על ירושלים הוי שתהא לבז ולסחי כרואי ותהא מגואלת בצחן עוונה, מוראה כמו מוראתו (ויקרא א) ושמתיך כרואי (נחום ג). העיר היונה - כיונה פותה אין לב:
רב העם יושמד ויישארו רק "שארית ישראל"...
ספר צפניה פרק ג
(יא) בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי: (יב) וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם יְדֹוָד: (יג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד: (יד) רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם:
רש"י צפניה פרק ג פסוק יא
(יא) לא תבושי מכל עלילותיך - כי כבר לקית ונרצה עוונך: |
|
|
|
|
דוד גוטרזון - מנהל האתר
|
| 31 אוג 2012 18:42 |
|
שלום חמוטל,
לא הייתה כוונה להתעלם מהשאלה שלך. אני מניח שהתשובה לא פשוטה ואולי אף אחד לא ממש יודע אותה.
אך כדי לא שיחשוד בי מישהו שאני מתעצל לענות :) אענה לך דווקא תוך הסתמכות על מאמר של אותה פרופ' זיוה שמיר שהזכרת בהודעה השניה שלך.
המאמר נמצא באתר הזה, תחת הכותרת "נתן אלתרמן - משוררו של דור המאבק לעצמאות. עיון במחזור שירי עיר היונה" ואני מעתיק לך קטע מתוכו:
"... כפל פניה של האמירה ניכּר כבר בכותרת של עיר היונה זו מעלה תמונה תמימה ויפה של עיר לבנה כיונה תמה (כתמונתה של תל-אביב הצעירה, שבתיה החדשים והלבנים בהקו על רקע חולות הזהב), עיר שיונים מקננות בה ותושביה שלווים ושוחרי שלום;"
תוכלי למצוא במאמר הזה עוד התייחסות ל"יונה" (למשל בעמוד 18 של המאמר, לפי מספור הדפים שבאתר).
ייתכן מאוד שיש משמעות או משמעויות נוספות לשימוש ב"יונה" בשירת אלתרמן אך לצערינו אלה יהיו ניחושים טובים יותר או טובים פחות.
יתר על כן, משה להב, הגיס של אלתרמן (בעלה של לאה, אחותו של אלתרמן), סיפר לפרופ' מנחם דורמן כך: "פעם העזתי לשאול אותו (את נתן אלתרמן - ד.ג.) ביחס לסמל היונה שבשירתו; ענה בעצבנות חריפה: אין פה שום סמלים, אני מדבר על יונה ומתכוון ליונה...". (מתוך "נתן אלתרמן - פרקי ביוגרפיה" עמ' 237)
אז מה לנו כי נלין, אלתרמן עצמו אמר שאין בזה שום סמל :)
מקווה שזה עזר במשהו. ואם לסיים ברוח טובה, אני חושב שלא פחות מעניין לנסות למצוא בשירה של אלתרמן את משמעות המילה ... "חמוטל". אפשר אפילו בפורום הנוכחי התייחסות לכך (אשכול תחת הכותרת: שאלה על שיר "היין".)
ואם יש עוד מישהו מהמבקרים באתר שיכול להעשיר אותנו בנושא זה, אשמח גם אני לשמוע. |
|
|
|
|
תמוטל
|
| 30 אוג 2012 15:59 |
|
כמו שחשבתי
אף אחד לא עונה לי
אפילו פרופסור זיוה שמיר ביקרה כאן ולא הרימה את הכפפה
זאת חידה גדולה |
|
|
|
|
חמוטל
|
| 15 אוג 2012 14:29 |
|
מי יכול להגיד לי מה פרוש יונה אצל אלתרמן
זה מופיע אצלו כל כך הרבה פעמים ותמיד בהקשר מוזר ובלתי מובן לי לפחות
ניסיתי למצוא הסבר אצל חכמינו הפרופסורים אבל נדמה לי שכולם מתחמקים
ניסיתי לחשוב על זה כעל סתם יונה, אבל זה פשוט לא מסתדר
פעם זה עיר היונה, פעם אחרת על העיר עפות יונים ופעם בליבו יונה
אני לא מצליחה להבין
מישהו יכול לעזור? |
|
|
|
|
|
|
|
|