הפורום
פורומים > הפורומים > הפורום המרכזי של אתר אלתרמן
הגב לנושא נושא: השיר כאשר הראות תחשכנה
:
נוצר ע"י על 24 נוב 2014 09:15
עוד כמה הערות לגבי פרשנות ל"שמחת עניים" של נתן אלתרמן. גם בפעם אסתפק בעיקר בספר של עלי אלון ויריב בן-אהרון "שמחת עניים. מסכת" משנת 2001. 1. יש טוענים שמכל תושבי העיר הנצורה רק הבן של הגיבור המת-החי ושל רעייתו שרד, והוא זה שמסמל את "ההמשכיות וההתחדשות", את התקווה לעתיד טוב לעם יהודי בארץ. "הבן שנותר אחרי מות הוריו הוא מעין בבואה של המשיח ... ותחיית המתים היא כולה עניין לעתיד לבוא..." (שם, עמ'271). כנראה, אליהו הנביא בתפקיד הזקן מחברה קדישא לא עזר (שם , "שחר", עמ'262). נשאיר לעורכי הספר את העיסוק בתחיית המתים. כך הם מפרשים את "סיום" - השיר האחרון בפואמה. אך בואו נקרא את השיר, כמו שהם מייעצים לגבי שיר אחר (שם,"המחתרת", עמ'240), "כפשוטו, מראשיתו ועד סופו": סִיּוּם אֶל פָּנַיִךְ אֶפֹּל, בִּתִּי, לֹא יוּכַל, לֹא יוּכַל לָךְ מָוֶת ! אַתְּ שׁוֹכֶבֶת, תְּמוּנַת בִּעוּתִי, וּפָנַיִךְ אוֹמְרִים צַלְמָוֶת. עוּרִי, עוּרִי, חִזְקִי, בִּתִּי, אִמְרִי לִי כִּי שֶׁקֶר מָוֶת ! כִּי עוֹלָה יְשׁוּעָה, בִּתִּי, כִּי גְדוֹלָה ! כִּי שְׁלֵמָה ! כִּי נִרְאֶנָּה ! גַּם בִּרְמֹס אֶת חַיַּי בּוֹעֲטִי לֹא אָמַרְתִּי אָבְדָה וְאֵינֶנָּה. רַק אָמַרְתִּי יֵשׁ יוֹם, בִּתִּי, וְתַם צָר, וְעֵינַיִךְ תִּרְאֶינָה ! אֶת גּוּרֵךְ, אֶת הַחַי, בִּתִּי, בְּשִׁנַּיִךְ מִלַטְתְּ מִמְּעַנֵּינוּ. קוּם, הַחַי בֵּן הַמֵּת ! קְרָא אִתִּי ! וְחָיְתָה הוֹרָתְךָ לְעֵינֵינוּ. אֱלֹהַי, אֱלֹהֵי בִּתִּי, קְרַע מִסְפֵּד, כִּי שִׂמְחָה בִמְעוֹנֵנוּ ! לְיוֹם גִּיל וִישׁוּעָה, בִּתִּי, אֶת הַכָּל, אֶת הַכָּל נָתַנּוּ. וּמַחְשֶׁבֶת נָקָם, בִּתִּי, כְּמוֹ שְׂחוֹק רְחוֹקָה מֵאִתָּנוּ. כְּמוֹ שְׂחוֹק נְעָרִים, בִּתִּי, לְמוּל עֹצֶם חַגֵּנוּ שֶׁלָּנוּ. עוֹד תִּחְיִי בֵּין אַחִים, בִּתִּי, עוֹד תִּרְאִי כִּי יָגַעְתְּ לֹא לַהֶבֶל. וְלָעֵת, עַל אַדְמַת בְּרִיתִי, בְּנֵךְ מִשְׁכָּב לָךְ יָמֹד בְּחֶבֶל. לֹא הַכָּל הֲבָלִים, בִּתִּי, לֹא הַכָּל הֲבָלִים וָהֶבֶל. האם כתוב בשיר שהגיבורה, אשת המת-החי, מתה? צלמוות אינו מוות. היא התעלפה, אולי פצועה, אבל לא נאמר שהיא כבר לא בחיים! אחרת אין צורך לקבור אותה שנית "בעתיד לבוא" , כאשר הבן יהיה לגבר וימוד לה "מִשְׁכָּב בְּחֶבֶל". העורכים טוענים כי היא "שבה לתחייה ... רק כדי להיקבר שוב באדמת הברית..." ! מה, אנחנו חוזרים למנהגי הקבורה בני שנות אלפיים, משחקים בגלוסקמות, בחפרות השניות של העצמות? (גם אז עשו טקס קבורה שנייה כעבור שנה אחת אחרי מות האיש). ואם השערתי שיש לפואמה פן אישי נכונה, ואחרי דמות הרעייה מסתתרת אחות של נתן אלתרמן, אזי קשה לדמיין כי הוא מנבא לה מוות מתקרב ובא. (ראה בפורום זה את הנושא "מה פרוש הבית" מ-15 בפברואר 2013). [במילון של אברהם אבן-שושן לערך "חָיָה" יש הוראה כזאת: "4. קם לתחייה, התעורר מהתעלפות – 'וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי' (מלכים א יז כב)". אולי אליהו הנביא 'וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים' עשה לתינוק מסז' לא ישיר של לבו או הנשמה?] 2. ברור, שפגישתה בעתיד של הגיבורה עם האחים היא סימבולית. אך על אילו אחים מדובר כאן? האם גם לאחים של בעלה, אלה שבמחתרת, יהיה חלק בשמחת הנצחון על הצרים? עורכי המסכת מדגישים את חשיבות הקשר בין הדורות, בין המתים לבין החיים: "המשפט בשיר 'סיום', 'עוֹד תִּחְיִי בֵּין אַחִים, בִּתִּי' מעיד שהאחים משיר זה הם המשך ישיר לאחים משיר 'המחתרת', וגם שיבתם המנצחת מובטחת" (שם, עמ'244). האמנם? כל הרגשות של המת-החי המוכן בעמדו מעבר לחלון להחניק את האויבים, וכל המוכנוּת של אחיו במחתרת לצאת לקרב מיד עם קבלת האות - כל אלה הן רק מילים אשר לא משנות כלום במציאות המאבק. לא בכדי האחים של הרעייה משמיעים תוך כדי הקרב האחרון : הָאַחִים ! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה יֵשׁ לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר. ("נופלת העיר") מכאן אפשר להסיק כי בעיניהם כל מי שנספה ללא מאבק - נספה לשווא, ואין שום סיבה שישתתף בחגיגת הנצחון. רק אלה ש"נִצְּבוּ נוֹאָשִׁים, נִצְּבוּ חֲמוּשִׁים... קְרוֹאִים בְּיוֹם גִּילָה" ("ליל המצור"). לא רק העני-כמת, שפחד לפתוח דלת לשמחת עניים, דינו חרפה: "חֶרְפָּה, עַל רִבֲבוֹת אַחִים הִנָּךְ מוּעַקַת" ("לאן נוליך את החרפה"), "כִּי עִנּוּ אֶת אָחִיךָ מֵעֵבֶר לַקִּיר וְאַתָּה כָּבַשְׁתָּ רֹאשׁ" ("הבוגד"). 3. קשר הדורות, השפעת זכר המתים על החיים – יש להם תפקיד חשוב מאוד. זה נכון לגבי יחסי גומלין בין הגיבורה לבין אביה. הוא דאג לה גם על ערש הדווי ("קץ האב"), והיא נזכרת בו לפני יום הקרב כי "שְׁבוּעָה שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵךְ" מתאמתת במעשים, שלא כמו שבועת האחים של בעלה. האם ישנה עדות לקשר רגשי בין הרעייה לבין בעלה המנוח? הוא בטוח כי "רַק עָלַי בִּכְיֵךְ" ("הבכי") וש"חַיֵּינוּ הַמְּלֵאִים מַחֲשָבוֹת שֶׁל מֵתִים" ("החולד"). האמנם? אולי היא בוכה על גורלה ועל גורל בנה, ועל כך שבעלה לא ניסה להגן עליהם? מעניין שבמשפטים ספורים, בהם המת-החי מצטט את דברי אשתו, היא אף פעם לא מזכירה אותו! כי "נותרה לה רק דרך אחת, דרך המאבק הנחוש, הנואש, המזוין, לחיים ולמוות" (עוזי שביט, "לא הכל הבלים והבל", עמ'172). 4. ומכאן עולה שאלה מהותית: האם אלתרמן של "שתחת עניים" בשנת 1939 - 1940, כאשר גייסות הנאצים היו כל כך קרובים לארץ ישראל וסכנה נוראית איימה על היישוב, האם אלתרמן דאז היה מודאג מיחסים בין ציונות ויהדות אורתודוקסית, כמו שטוענים עורכי המסכת? האם הוא מזדהה עם אלה שלא רואים תועלת במאבק מזוין אבוד מראש? או שאולי מטרתו פשוטה וברורה : לעודד ולגייס את כל היישוב למאבק עד לאיש האחרון? כמובן, התמודדות עם המוות המתקרב ובא אינה הנושא היחיד אשר אלתרמן מעלה בפואמה "שמחת עניים". העיקר – התמודדות עם השאלות הקשות של החיים: מה היא משמעותם וגם מהותם של האהבה, האחווה, הרעות וקשר בין הדורות? וכל זה בצורה פיוטית נפלאה. לדעתי, "שמחת עניים" היא פסגת השירה העברית בכל המאה העשרים.
שם משתמש:
קוד אבטחה:
CAPTCHA image
הכנס את הקוד המוצג למעלה בתיבה למטה
נושא:
RE: השיר כאשר הראות תחשכנה
הודעה:

שלח

בטל

תצוגה מקדימה
סקור נושא
Active Forums 4.1