הפורום
פורומים > הפורומים > הפורום המרכזי של אתר אלתרמן
הגב לנושא נושא: האם השיר "פגישה לאין קץ" נכתב לאהובה? למי?
:
נוצר ע"י על 06 אוק 2013 21:26
מי זאת "את" בשיר "פגישה לאין קץ"? השיר הוא המשך ישר לשיר הבא לפניו "עוד חוזר הניגון" בספר "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן – אותו הגיבור (המשורר), אותו הניסיון להיפטר משליחותו, אותן המילים (ניגון, שווא, עוד). אז אולי כדאי קודם כל לשאול שאלה: מי פונה שם, בשיר הראשון אל המשורר, מה זה – מונולוג פנימי או דו-שיח? ואם דו-שיח, אז עם מי? בשיר "עוד חוזר הניגון" ישנם שני גיבורים – המשורר ותבל. היא מחכה לו כדי להשתקף בניגונו, והוא מוכן לסגוד אפיים לכל ביטויה. כך מתאר את המצב עורך האנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית" (ת-א, 2013) מנחם בן: "אלתרמן מדבר בו על הרגע שבו חזר לכתוב שירה אחרי שהפסיק... ועל התאהבות הגדולה בעולם, מחדש, אחרי שהשירה נפתחה בו מחדש מבפנים" (שם, עמ'21). הטענה כי אלתרמן חזר לכתוב שירה מוטלת בספק, הרי בניין גדול ומפואר כמו "כוכבים בחוץ" לא יכול להיוולד בן-רגע. המשורר, ככל הנראה, עבד עליו בסתר שנים מספר. הספר "סער" על הקוראים, ו"כתר השירה ניטל מ[אברהם שלונסקי] בעליל" (שם, עמ'42). אלתרמן לא היה אדיש לעובדה זו (ראה שיר של יעקב אורלנד "שמחת עניים" – הוא ישנו גם שם, עמ' 180). אפשר היה לצפות שאהבה הדדית בין המשורר לבין תבל תביא לפגישתם, אך מסיבות כלשהן הוא פעם אחר פעם מנסה לשווא להימנע ממנה ולזנוח את הניגון. ב"פגישה לאין קץ" ברור שדובר בשיר הוא המשורר עצמו. אך למי הוא פונה בשם "את"? אולי הוא עונה למי שדיבר אתו בשיר הקודם? השיר מתחיל במילים "כי סערת עלי לנצח אנגנך". אך תבל "סערה" על אלתרמן לא בתל-אביב, שבה הוא כתב את ספרו, ולא בפריס, שם למד, אלא בעיר ורשה, שם נולד בשנת 1910. הנסערים היו הוריו, שעה שעולל בכה קצת ונרדם בשלווה. כאשר כתבתי בפורום בהלצה כי "אַת" היא פריס, רציתי פשוט לומר כי עיר זו היא מועמדת לא פחות ולא יותר רצינית מאשר תל-אביב שיש סבורים כי זוהי "את". אך האווירה הפריסאית היא לא מקרית. שם סערה על אלתרמן רוח השירה, מוזה, ואליה, סבור גם אני, הוא פונה, אותה הוא קורא "את". (אולי דווקא היא דיברה אתו בשיר הראשון ולא תבל? לא נראה לי כי המשורר הוא שאומר לעצמו: "לך כבר, כולם מחכים לך!" ) אלתרמן לא מתכוון לשבח אלא רק לשרת אותה ("לכל שיריך אני כינור" לדברי נעמי שמר). והוא עושה כך לא מרצונו החופשי ("גופי סחרחר, אובד ידיים"), אלא לפי ציווי האלוהים, ומביא לעוללי השירה (לשירים) מתק מפרי עטו ("שקדים וצימוקים"). לאלוהים הוא פונה בספרו כאשר מנסה להימלט מייעודו ולהרוג בתוך עצמו את המשיכה הקשה והמסוכנת ליצירה ("איגרת"), וכאשר מתפלא ליופי ו"תוגת צעצועיך הגדולים" שבריאתם היא מעבר לכוחות האדם ("ירח"). ותבל היא הנושא העיקרי של השירה אך לא הנמענת בשיר. (ביוון העתיקה היה אל אמנויות אפולו, ומוזות היו עוזרותיו כל אחת בתחומה – אוטרפה בשירה לירית, קאליופה – בשירה אפית וכו'. הן עוררו השראת היצירה באנשים והשגיחו עליהם בהגשמת ייעודם ("טוב שאֶת לבנו עוד ידך לוכדת / אל תרחמיהו בעיפו לרוץ"). רק למוזה מותר להיות שופטת למשורר כי אפשר לשפוטו רק לפי כללים משלו). אז למה המשורר מנסה להימלט מהפגישה? הוא עונה לשאלה זו בעצמו בסוף השיר: "יום אחד אפול עוד פצוע-ראש". הוא חש את העתיד לבוא: גורל היוצר הוא תמיד טרגי. האומנות דורשת קורבנות: האומן שורף את עצמו ביצירה, וגרוע מכל – יש סכנה לאבד את הגובה שהושג בנעורים, אסון הפוקד במיוחד את המשוררים. אך לבסוף המשורר מקבל את גורלו לא בכניעה עצובה אלא בשמחה, מכיוון שהוא מתקבל לגן-עדן של השירה ("תשוקתי אליך ואלי גנך"). והנה שתי דוגמאות על גורל המשורר מהשירה הרוסית: ולדימיר ויסוצקי: מְשׁוֹרְרִים הוֹלְכִים בְּלַהַב הַסַּכִּין עַל עֲקֵבוֹת וְעַד זוֹב דָּם פּוֹצְעִים אֶת נַפְשׁוֹתֶיהֵם הַיְּחֵפוֹת. בוריס פסטרנק: הוֹ, אִלּוּ הַדָּבָר נוֹדַע לִי, כַּאֲשֶׁר הִפְלַגְתִּי לִבְכוֹרוֹת: שׁוּרוֹת הַדָּם הֵן כְּלִי בְּרוּטָלִי – סוֹתְמוֹת גְּרוֹנְךָ וְאָז הוֹרְגוֹת! הָיִיתִי מְסַרֵב בְּתֹקֶף לְהֲלָצוֹת הָרוֹת תַּקְרִית. הָהַתְחָלָה הָיְתָה בָּאֹפֶק, הַסַּקְרָנוּת כֹּה בַּיּשָׁנִית. בְּרַם, הַזִּקְנָה דּוֹמָה לְרוֹמָא, אֲשֶׁר בִּמְקוֹם דִּבְרֵי הַשְּׁטוּת, מֵהַשַּׂחְקָן דְוֹרֶשֶׁת שֶׁמָּא סְתָם כָּךְ יִקְרָא – כִּי מוֹת יָמוּת. עֵת, נֶפֶשׁ מִתּוֹךְ שִׁיר דוֹבֶרֶת - שׁוֹלַחַת עֶבֶד לַבָּמָה, וָכָּאן הָאֳמָנוּת נִגְמֶרֶת, נוֹשְׁמִים גּוֹרָל וְאֲדָמָה. * * תרגום שלי – אדולף גומן
שם משתמש:
קוד אבטחה:
CAPTCHA image
הכנס את הקוד המוצג למעלה בתיבה למטה
נושא:
RE: האם השיר "פגישה לאין קץ" נכתב לאהובה? למי?
הודעה:

שלח

בטל

תצוגה מקדימה
סקור נושא
Active Forums 4.1