| : |
|
נוצר ע"י על 02 יול 2022 13:31
ברור שכוכבים בחוץ זו יצירה מופלאה ביותר. כזו שכל נגיעה בה מהדהדת תובנה נוספת למה שחבוי בה. עבורי התבהר מדוע אחרי הפרידה יש עוד כמה שירים ותודה על ההסבר. |
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: על השיר "תיבת-הזמרה נפרדת" |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
דוד מנדלוביץ
 |
| 02 יול 2022 13:31 |
|
| ברור שכוכבים בחוץ זו יצירה מופלאה ביותר. כזו שכל נגיעה בה מהדהדת תובנה נוספת למה שחבוי בה. עבורי התבהר מדוע אחרי הפרידה יש עוד כמה שירים ותודה על ההסבר. |
|
|
|
|
אדולף גומן
|
| 29 מאי 2019 19:43 |
|
על השיר "תיבת-הזמרה נפרדת"
זוהי אותה תיבת-נגינה שמוזכרת עוד בתחילת הספר "כוכבים בחוץ" בשיר "הרוח עם כל אחיותיה". אז היא הייתה כלי ל"ניגון שחוזר" מהמבוא, אלא עכשיו נוספו השירים, לכן היא נקראת "תיבת-הזמרה".
1. סוף הדרך
השיר "תיבת-הזמרה נפרדת" מתחיל במסווה של קלות-הדעת ואירוניה:
עַל הָעִיר עָפוֹת יוֹנִים,
עַל הָעִיר, עַל יַעַר פֶּרֶא,
עַל כִּכַּר הַתַּלְיָנִים,
עַל רִיסֵי נָשִׁים בָּעֶרֶב.
להבדיל מהשיר הראשון שבספר "עוד חוזר הניגון", שם עתיד המשורר לצאת לדרך ארוכה, כאן אין ציפייה למסע:
עִם הָרוּחַ הַנּוֹדֶדֶת
לֹא נִסַּע הַרְחֵק מִכָּאן.
אנחנו נשארים בעיר, אך גם כאן יש ממה להתפעל. אלתרמן במיטבו:
הַשְּׁקִיעָה נָשְׂאָה בַּדֶרֶךֶ
אֶת סַלֵּי הַדֻּבְדְּבָן...
אֶל עֵינֵי סוּסִים אַבִּיט,
כְּהַבֵּט אִשָּׁה אוֹהֶבֶת...
פתאום האווירה משתנה. מדובר בסוף, פרדה, דממה:
כִּי הַסּוֹף, אַחִים, הוּא אֵלֶם,
כִּי בָּאוּנִי הַדְּמָמוֹת.
אם בשיר "עוד חוזר הניגון" לפני המשורר "ההלך" הַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ, כאן
כְּעֵינַיִם מוּל הַהֵלֶךְ
הַדְּרָכִים נֶעֱצָמוֹת.
(לא רק לדרך יש, כאילו, עיניים, אלא מתברר בהמשך שגם הרְחוֹבוֹת מְלֵאֵי עֵינַיִם).
הגיע זמן להרדים את החיים, כְּתִינוֹק נִרְדָּם בְּשֶׁבַע, ולהתפנות לזיכרונות:
רוּחַ סַעַר וְעֲנֶנֶת,
רֵיחַ יַעַר וְשָׁנִים.
בּוֹאִי, בּוֹאִי, עַל מִשְׁעֶנֶת,
בַּת שִׁירַי הַנּוֹשָׁנִים.
הָהּ, יָמִים יְפֵי קוֹמָה.
סְחַרְחַרִים מִשּׁוּק וָקַיִץ.
מִקְּרוֹנוֹת וּמִקָּמָה,
מִשְּׂמָלוֹת וּמִבִּרְכַּיִם - -
השוקים והרחובות מוזכרים בספר אין ספור פעמים כמרכז החיים התוססים של העיר לבדיל מהבתים והחדרים שבהם " דּוּמִיַּת חֲדָרִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם יֶלֶד" ("מֵעֵבֶר לַמַּנְגִּיָנה").
שימו לב לשורה האחרונה. בשיר "תמצית הערב" אלתרמן כבר דיבר על התמונה שמאוד ריגשה אותו:
בִּתִּי, שְׁנוֹתַי חוֹדְלוֹת לָרוּץ לִקְרַאת הַמָּוֶת
בְּהִתְגַּלּוֹת בִּרְּכֵּךְ מִבַּעַד לַשִּׂמְלָה.
ועכשיו בכל הרצינות המשורר מתחיל את השיח עם תבל:
מַה דָּבַקְתִּי בָּךְ, תֵּבֵל,
שָׁוְא לִפְרֹק אוֹתָךְ נִסִּיִתי.
מַה חִכִּיתִי לָךְ עִם לֵיל,
כְּתַלְמִיד לְגִימְנַזִיסְטִית. (איזה יופי!)
רַק הַטַּל הַזֶּה בַּחֹפֶן,
רַק הַשִּׁיר הַזֶּה – עֵדַי, (ובשיר "עוד חוזר הניגון": --שֶׁיָדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה...)
כִּי גַם לִי אָדְמוּ בָּאֹפֶל
תַּפּוּחַיִךְ שֶׁבַּגַּי.
כַּעֲלוֹת נַחְשׁוֹל זוֹהֵר,
גַּחְתְּ אֵלַי לִקְרָב בֵּינַיִם.
בָּךְ גֻּלְגַּלְתִּי כְּעִוֵּר
בִּרְחוֹבוֹת מְלֵאֵי עֵינַיִם.
בשיר "עוד חוזר הניגון" המוזה, מאתגרת את המשורר לצאת החוצה אל הכוכבים, כדי להגשים את ייעודו, ואומרת שהוא עתיד להגיע רחוק מאוד מעירו. בשיר הבא, "פגישה לאין קץ" הוא עונה לה בשמחה, אך רואה (או מגלה) את סוף המסע: הוא יחזור לעירו ולא יוכל להחזיק מעמד בדו-קרב עם המציאות, עם בעייות החיים:
וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף,
בְּעָרֵי מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,
יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ-רֹאשׁ לִקְטֹף
אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה, מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.
הנבואה הזאת עכשיו מתממשת:
בָּךְ נוֹתַרְתִּי קֶרַע-קֶרַע
עַל קוֹצֵי הַמַּחְסוֹמִים
שֶׁל חֵמוֹת, שֶׁל עֵת-נִמְכֶּרֶת,
שֶׁל פְּגִישׁוֹת וּפִּתְאֹמִים.
ושוב: עַל הָעִיר יוֹנִים עָפוֹת,
כָּל יָמַי שָׁטִים בְּיַחַד
עוד בשיר "בית ישן ויונים" המשורר שאל:
הֲיוֹדֵעַ אַתָּה, הַזָּקֵן,
מַדּוּעַ
הַיּוֹם הַיּוֹנִים מְמַלְאוֹת בִּעְבּוּעַ
אֶת כָּל קִמְרוֹנֶיךָ נוֹשְׂאֵי הַקֵּן?
אז התשובה הייתה עוד רחוקה: היונים הן רמז לסוף ההולך ומתקרב לבית הישן ולסוף הדרך של ההלך.
יותר מאשר פעם אחת מוזכרים היונים בספר, הן מלוות את המשורר בכל מסעו. עכשיו הוא מסתחרר ומסוגל לראות רק תמונות בודדות:
אוֹר, עָרִים וּמַרְצָפוֹת
זְרוֹעַ מַנִיפָה מִטְפַּחַת - -
וכאן מגיע הסוף:
וּמַפֹּלֶת לֵיל נִתֶּכֶת - -
אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים!
גוּף נוֹפֵל עַל אַדְמוֹתֶיךָ...
עַל הָעִיר עָפוֹת יוֹנִים.
2. ולבסוף
אם פרוש של "תיבת-הזמרה נפרדת" הוא תיאור של מוות המשורר, אז מה פרוש של השירים שבאים בהמשך?
נחזור תחילה לשיר, הקודם ל"תיבה", הלא הוא שיר "בדרך הגדולה". שם אלתרמן אומר: "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת." (ובשיר "עוד חוזר הניגון" יש שורה: שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָ לֶכֶת--). השירים הבאים אחרי ה"תיבה" – הם הזיכרונות האחרונות החשובים ביותר ברגעי הפרדה מהעולם. אפשר למיין אותם לפי הנושא:
- הילדות ("אָבִיב לְמַזְכֶּרֶת" ,"קרקס"),
- העיר עם שווקיה, רחובותיה ונערותיה, הנושא של חלק גדול וחשוב של הספר ("שְׁעָרִים לִרְוָחָה", "זִמְרָה", "הַשּׁוּק בַּשֶּׁמֶשׁ", "בֹּקֶר בָּהִיר", "בְּשֵׁם הָעִיר הַזֹּאת וּצְבָא הַיּוֹם שֶׁבָּהּ"),
- הטבע ("אֶל הַחֹרְשָׁה"),
- האהבה הראשונה, אותה בת-פונדקאי, אשר בעוד 19 שנה בשיר "יין" (בספר "עיר היונה") תופיע תחת השם
הסודי חמוטל ואשר לא פעם (החל מהשיר "עוד חוזר הניגון") מופיעה ב"כוכבים בחוץ" – ("נִשְׁבַּעְתִי, עֵינַי, כִּי
נָשׁוּב וְנִרְאֶנָּה", "בַּת הַמּוֹזֵג", "שִׁיר בְּפֻּנְדַּק הַיַּעַר").
נשארים שלושה שירים שעליהם כדאי לדבר בנפרד.
ב"שִׁיר שְׁלשָׁה אַחִים" לדובר בשיר (המשורר עצמו) "נָהֲמוּ לִי בַּלָּאט הַדֻּבִּים הַגְּדוֹלִים". אחר כך הוא מופיע יחד עם "שְׁנֵי אַחַי עַל הַסַּף נִצָּבִים - - הַכִּירֵם: עֶגְלוֹנֶיךָ, אֵלִי"...
הוא עצמו שוכב במיטה גוסס, ובסוף השיר האח הצעיר אומר: "שְׁלוֹשָׁה אַחִים הָיִינוּ, וְהִנֵּה נִשְׁאַרְנוּ שְׁנַיִם".
בעברים למזלים "הדוב הגדול" ו"הדוב הקטן" קוראים גם "העגלה הגדולה" ו"העגלה הקטנה". זאת אומרת, המשורר רואה את עצמו כאח לכוכבים.
אח אימו עוד לא יודעת על מות בנה. לכן, בשיר "האֵם השלישית", היא לא מוכנה לדבר עליו כעל מת:
- וְאוּלַי עוֹד לֹא נָח. וְאוּלַי
הוּא מוֹדֵד בִּנְשִׁיקוֹת, כְּנָזִיר מְשֻלָּח,
אֶת נְתִיב עוֹלָמְךָ, אֱלֹהַי.
ורק ב"שִׁיר בְּפֻּנְדַּק הַיַּעַר" אחיו מוזכרים בו בפעם האחרונה:
יְסֻפַּר נָא הַיּוֹם בְּהַשְׁקֵט וּתְבוּנָה
עַל אַחִינוּ הַנָּח מְעֻטָּף בְּאַדֶּרֶת.
הוּא לָשִׁיר לֹא הֵיטִיב,
הוּא חִיֵּךְ בִּמְלֹא פִּיו,
בְּמָצְאוֹ בַּשָּׂדוֹת הַשְּׁלֵוִים אֶת פָּנָיו,
הַצּוֹפִים לוֹ מִבְּאֵר וּמִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ.
לא כמשורר רואה את עצמו אלתרמן ראוי להישאר בין הכוכבים, אלא כבן-אדם ("הוּא לָשִׁיר לֹא הֵיטִיב"). את מגבלות השירה הוא יודע היטב, לכן ניסה (לשווא) לזנוח את ייעודו. הוא אפילו ניסה לדבר על זה ועל "כפילו" – האח הטהור עם האלוהים, אשר תמיד העדיף את החלק הזה ביישותו (השיר "אגרת"), אך ללא הצלחה: "אֲבַל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט."
כמשורר אלתרמן ראה את עצמו, דומני, כאח לדמות מיתולוגית אחרת, למשורר הראשון אורפוס (בשיר "עוד חוזר הניגון").
בשיר המסיים את הספר, מודה אלתרמן למגבלות המילים. הוא חוזר לניגון של חליל הרועה, שצלילו הפשוט יותר חזק, אבל לבסוף אולי " רַק הַבְּכִי וְהַצְּחוֹק לְבַדָּם עוֹד יֵלְכוּ בִּדְרָכֵינוּ הָאֵלּוּ, עַד יִפְּלוּ בְּלִי אוֹיֵב וּבְלִי קְרָב".
אני רואה בשירים "עוד חוזר הניגון" ו"תיבת-הזמרה נפרדת" שני עמודי תווך, עליהם בנוי כל הספר הזה הנפלא.
הרשימות שלי בפורום זה על הספר "כוכבים בחוץ":
- שיר "עוד חוזר הניגון" (עכשיו בעמוד 9),
- את, מה שמך? (עמוד 7),
- מה שמך, חמוטל? (עמוד 6),
- אלתרמן – גולדברג "ליל קיץ" (עמוד 2),
- איזה סוג של כינור? (עמוד 8),
- ניגון הכוכבים (עמוד 8)
אדולף גומן
|
|
|
|
|
|
|
|
|