הפורום
פורומים > הפורומים > הפורום המרכזי של אתר אלתרמן
הגב לנושא נושא: "את שומעת"
:
נוצר ע"י דוד גוטרזון - מנהל האתר על 11 יונ 2011 05:47
שלום שוב שרין, בינתיים עד שמישהו אחר ירצה להרים את הכפפה, ראי בהמשך את הפירוש של פרופ' אברהם בלבן בספרו "הכוכבים שנשארו בחוץ", פרק ב' (נקרא "האהובה מנשוא"). רוב הפרקים של הספר כלולים באתר הזה, כולל הפרק המוזכר. הדברים שלהלן הם חלק מהפרק. ________________________________________________ חלקו הראשון, שהוא עיקר השיר, מתאר באופנים שונים את ה"מצור" שמטילה האהובה על הדובר: דמותה אינה מרפה לרגע מעיניו (בית ו'), נוכחותה מסנוורת ומעיקה כשמש "הקבועה לבלי שקוע" (בית ב') וזכרה – "כמצור מתקרב ורוחק" (בית ה'). חלקו השני של השיר מעמיד סיטואציה היפותטית שבה נפרץ "מצור" זה. ההכרזה הפותחת את השיר ("על קביים אלייך שיריי מדדים") מלמדת על משיכתו העזה של הדובר אל האשה: השירים, המייצגים את תמצית הוויתו, ממשיכים ללכת אליה בעקשנות, למרות נכותם. בדיעבד מתברר, כי, פאראדוכסלית, עצם משיכתם אל האהובה היא סיבת נכותם, שכן הדובר אינו יכול לעמוד בפרץ הרגשות המלווה את המגע עמה, ואינו יכול, לכן, לזכות באהבתה. הדובר, החפץ לעודד את שיריו המתיגעים על קביהם בדרכם אל האהובה, מבקשה כי תזמינהו אליה, תקרא לו אל ביתה. חלקו השני של הבית מתאר את המשכו של ניסיון ההתקרבות שתואר בפתיחה: לָבוּשׁ לְתִפְאֶרֶת אֵצֵא מִדַּעְתִּי אֶל אוֹרֵךְ הַבּוֹקֵעַ בַּשַּׁעַר! על איזה שער נסובים הדברים? ניתן להניח, כי הדובר רואה לנגד עיניו את ביתה של האשה, ונוכחותה של זו בוקעת מכל פתחי הבית. אולם לאור הדברים הבאים, המלמדים על המצור שמטילה האהובה על הדובר, ניתן אף להניח, כי השער הוא שער ביתו של הדובר: אורה של האהובה פורץ ובוקע אליו, ואין הוא יכול לעצרו (והשווה: "שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים", 'פגישה לאין קץ'). התיאור מעניק לאהובה ממדים אדירים, ומכין את השוואתה לשמש שאינה שוקעת לעולם. הפיכת הצירוף 'אצא מדעתי' לפועל יוצא ("אצא מדעתי אל") הופכת את ה"דעת" למעין מבנה, אותו עתיד הדובר לעזוב כאשר יצא לקראת אורה של האהובה. הדובר חש, כי המתיחות הגואה בו תוחציאו מדעתו (וראה בית ד'), אולם הפגישה עם האהובה, ה"יפה עד בושה", עשוייה להתקיים רק מכוח אקט של טירוף. הבית הראשון מבטא, אם כן, את גודל תשוקתו של הדובר, ואת גודל המכשולים המונעים את מימוה. השורה השלישית בבית זה ("יפה עד בושה את!") אינה משתלבת בתיאור ניסיונותיו של הדובר ליצור מגע עם אהובתו, אך היא עשויה להסביר את סיבת כישלונם. הדובר מביע בקריאה זאת את חוסר יכולתו לקיים מגע הדדי, מגע של שווים, עם אהובתו. יופיה הרב של האשה כמו אינו יאה לאשה, כמו מדביק לה תו של היעדר צניעות ואף חטא, והדובר חש עצמו נבוך, מבוייש, למולה. ברקע של הצירוף "עד בושה" נשמע הצירוף 'עד בוש', המשתלב יפה עם תחושת קוצר-הרוח המשתקפת מבית זה. בבית הבא מבהיר הדובר מדוע הוא עומד לצאת מדעתו: זכרה של האהובה מלווהו בכל דרכיו, ועומד לנגד עיניו כשמש שנעצרה במקומה. את השורה "כי חומה לי חגייך בקצות משעולי" ניתן לפרש בשני מובנים: ניתן לגרוס, כי ה"משעול" הוא דרך חייו של הדובר, וכי האהובה חוסמת כחומה דרך זו. על פי פירוש זה לפנינו מוטיב המוכר משירים נוספים בקובץ: דבקותו של הדובר בתבל חוצצת בינו לבין עולם המתים. עולם הריבוי "קצות" אינו מתיישב היטב עם ההנחה שמדובר כאן בדרך חייו האחת של הדובר, והוא מעלה על הדעת פירוש נוסף לשורה זו: הדובר כמו אומר, כי אפילו במקומות הרחוקים ביותר שאליהם הוא מגיע בנדודיו אין דמות האשה מרפה מעיניו, בכל מקום הוא מוקף בזיכרה כבחומה. השורה הבאה, שעניה שמשה "הקבועה לבלי שקוע" של האהובה, מחזקת פירוש זה (וראה אף התקבולת הצלילית בין שתי השורות: "כי חומה לי [...] / כי אימה לי[...]"). חלקו השני של הבית מוסר את הדרך היחידה שבה ניתן להחשיך שמש זו: כִּי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁתִּהְיִי שֶׁלִי, רַק לְמַעַן אוּכַל אוֹתָךְ לִשְׁכֹּחַ. הדובר אינו מתפלל ליצירת יחסי קירבה בינו לבין האהובה, וכל חפצו הוא לשכחה. פאראדוכסאלית, רק כאשר יחבקה יוכל סוף סוף לשים קץ לתשוקתו אליה. הבית השלישי ממחיש את אופי תשוקתו של הדובר: "מה לומר, מה לתת / לתוגה הפראית הרוצה רק אלייך, / המושטת כפות לברזל הלוהט?" הברזל הלוהט הוא וריאציה על "שמשה" של האהובה, והיד הנשלחת אליו מציגה בחדות הן את התשוקה והן את נמנעות הגשמתה (אופייה ההרסני של הפגישה מעלה על הדעת את השיר הנשלף לחבק את האהובה וכבר על ידה, בשיר 'בהר הדומיות'). נשים לב, כי המשיכה אל האשה נתפשת בתיאור זה כגורם עצמאי, בעל רצון משלו, והדובר מחפש דרך לרסנה ולרצותה. השאלה הרטורית שבפתח הבית ("מה המחיר לחיי שחצו בגלייך, / שחרדו לקולך") מעלה על הדעת אדם העושה דרכו בשטח מוצף מים, והיא מתקשרת לתחושת המצור המובעת באופנים שונים בחלקו הראשון של השיר. הידיים הנשלחות אל הברזל הלוהט אינן עשויות להגיע ליעדן. תחת זאת הן "תועות" על בריחי ביתו של הדובר: "פה רשרוש מבוהל מפינה אל פינה / ותעיית אצבעות על דלתות ובריחן". הדובר ספק חפץ לצאת לקראת אהובתו (וראה בית א'), ספק מבקש לברוח מזיכרה. אם קודם לכן חש, כי הוא עומד לצאת מדעתו, הרי כעת הוא מנסה לשמור על שפיותו. אריזת "שרידי הבינה" מבטאת את ניסיונו הנואש להגן על צלילות דעתו, את רצונו להימלט כפליט מזיכרה העריץ של האהובה. אבל ניסיונו זה הוא חסר סיכוי: האהובה, אשר חגיה הם "כחומה", אכן צרה על הדובר סביב סביב. ובמאבק זה ידו של הדובר לא יכולה להיות על העליונה: "את התו הקדמון, הצלול, הצוחק, / אשר לא יכילנו חליל החזה". השורות מנסחות בתמציתיות את מוקדה של חווית האהבה המתוארת בשיר: נפשו של הדובר היא כחליל, היפה רק לטווח מצומצם של תוים, רק לעוצמת צלילים מוגבלת; אין היא מסוגלת לעמוד בשפעת הרגשות שמלבה של האשה, אין היא יכולה לשאת את חווית המגע עמה. חלקו הראשון של השיר נחתם בסיטואציה מטפורית של תלייה: אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים וְנֵרֵד מִתְּלִיָּה וּדְמוּתֵךְ עַד מָחָר מֵעֵינֵינוּ תַרְפֶּה, אֲסַפֵּר לָךְ אוּלַי מַה קָּשֶׁה לִי הָיָה עַד הַבֹּקֶר אֶת שְׁמֵךְ רַק לִלְמֹד בְּעַל-פֶּה. לכאורה מדובר כאן בשתי פעולות שונות: א. הדובר ירד מן התלייה, ו-ב. האהובה תרפה מעיניו (עם מותו?). אולם הקשר התחבירי בין שתי פעולות אלה יוצר אף קשר סיבתי המואר על ידי מערכת היחסים שתוארה קודם לכן: עמוד התליה של הדובר הוא דמותה של האהובה, "שמשה הקבועה לבלי שקועה". בערך Hanged Man מציין סירלוט [38] כי מינסטרל תלוי מופיע על הקלף השנים-עשר של ה-Tarot pack of cards. יונג מפרש תליה זו כסמל לגעגועים שלא הוגשמו, או לציפיה מתוחה. סוף הבית מרמז, כי כל הלילה חזר הדובר שוב ושוב על שם אהובתו (מוטיב זה מופיע גם ב'את הלילה שלך' וב'היאור'). חלקו השני של השיר מתאר פגישה היפותטית בין האוהבים. הגבר, הנכסף אל האהובה ובו בזמן ירא ממנה, רואה לעיניו תהליך המורכב משני שלבים מנוגדים: הוא מפיל שינה על האשה, על מנת שזו, בשנתה, תקום ותבוא לקראתו. האשה ממלאת את תפקיד האשה מאז ומעולם: היא ממתינה לאהובה, רוקמת או טווה. על מנת שהפגישה תוכל לצאת אל הפועל עליה לחדול מפעילות זו ולהירדם: "אם ניצבת בחלון, או רקמת, או טווית, / כבי את האור ושכבי". רק כעת יכול הדובר להיכנס לחדרה. אין הוא יושב כאורח, על הכסא, רחוק מן האשה הנמה, אלא על הרצפה, קרוב ככל שאפשר אליה. ישיבה זו יש לראות, לאור תמונת התלייה, כניסיון בריחה של הדובר מן המתח המענה שבו הוא נתון. בהשוואתו לנעלי האשה מגיעה בריחה זו לסיומה: הדובר לא רק ישתחרר מן הסבך הריגשי המטלטל אותו, אלא יאבד כליל את דמותו האנושית. בהשוואה זו, שיש בה משום השפלת עצמו, הנמכת דמותו, מרמז הדובר, כי ברצונו ללוות את האשה בכל דרכיה, אך לא כגבר אוהב, אלא כחפץ העומד תמיד לשירותה. אין הוא מבקש ליצור עמה מגע של ממש, להחליף עמה דברים, ונוכחותו בחדר היא נוכחות של זרות גמורה: "שותק ונכרי בחדרך השליו, / אחכה לך כמו נעלייך". אם בחלקו הראשון של השיר הוצגה אפשרות הפגישה בין האוהבים כפועל-יוצר של פעולת טירוף, הרי סיום השיר מצייר אפשרות אחרת: פגישת סיוטים, פגישה המתרחשת בחלומותיה ה"לא טובים" של האשה. כעת, כאשר האשה ישנה והדובר ממתין למרגלות מיטתה, נכון הכל לקראת השיא: אָז תָּקוּמִי מוּאֶרֶת בְּנֹגַה-אוֹיְבִים, כִּי עָבַר בִּשְׁנָתֵךְ אֱלֹהַי. אָז תָּקוּמִי, וּשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת לֹא-טוֹבִים יִתְקָרְבוּ לְאִטָּם, יֹאחֲזוּךְ בְּיָדָם וְיוֹבִילוּ אוֹתָךְ אֵלַי. הדובר יודע, כי חלומותיה הרעים של האשה הם שיאחזו בה ויביאוה אליו. שני החלומות מעלים על הדעת שושבינים המוליכים כלה, או בהקשר של יחסי איבה ("בנוגה-אויבים"), אנשים המוליכים שבוי. המלה "אויבים" איננה צריכה להפתיע. כפל פניה של התשוקה, וסבך הרגשות שהוא גורר בעקבותיו, מחדירים ליחסי בני הזוג מתיחות אדירה, כזו השוררת בין אויבים. לא במקרה דובר בחלקו הראשון של השיר על "חומה" ועל "מצור", על "קביים" ו"תלייה", והדובר אף תיאר את עצמו כפליט הנמלט מרודפיו . השיר מסתיים, אם כן, בסיטואציה בדוייה, שיש בה כדי לשחרר את הדובר ממצוקתו. סיטואציה זו מוכתבת על ידי המגבלות הנובעות מיחסו של הדובר אל האשה (חוסר יכולתו לשאת את חוויית המפגש עמה), ובו בזמן היא מגשיה את רצונו לזכות באהובתו, על מנת שיוכל סוף סוף לשכחה.
שם משתמש:
קוד אבטחה:
CAPTCHA image
הכנס את הקוד המוצג למעלה בתיבה למטה
נושא:
RE: "את שומעת"
הודעה:

שלח

בטל

תצוגה מקדימה
סקור נושא
Active Forums 4.1