אחד הקווים המאפיינים את האפוס הוא המרחק האבסולוטי המפריד בין העולם האפי לבין מציאות ההווה, זה שהסופר וקהלו חיים בה. האפוס לעולם לא נסוב על ההווה אלא על העבר, כשהוא מעביר את העולם המתואר לעבר אבסולוטי של התחלות לאומיות ותקופות שיא. המסורת של העבר היא מקודשת, משום שהיא סוגרת את העבר בתוך מערכת סגורה, שאין בה יחסיות ואינה פתוחה לתהליכים והשתנויות. עמדה זו אופיינית, למשל, לז'אנרים הגבוהים של ספרות העולם העתיק.
 מכאן ניתן לומר, כי אין רחוק מעולמה של חגיגת קיץ מאשר האפוס, תשתיתה של היצירה הוא הזמן האופייני למניפאה, זמן הווה, לא כזמן דקדוקי אלא ההווה כנושא, שכן המניפאה היא ז'אנר של עירוב ואמצע. זו העמדה האופיינית לז'אנרים השרויים באזור המצחיק־רציני. ההווה מתואר ללא מרחק, והצחוק הוא הוא המבטל את המרחק. בדברים הבאים ננסה להבהיר את משמעות המושג "אמצע" וכיצד הוא מארגן תבניות עומק ביצירה שלפנינו

המאמר המלא