אלתרמן לא נשכח. בחודשים האחרונים הוזכר שמו אלפי פעמים בכל ערוץ תקשורת. ימי הזיכרון של מותו ולידתו הפכו תירוץ למופעים וסרטים ותכניות רדיו וטלוויזיה וגם תערוכה חגיגית נערכה עליו במוזיאון הארץ. שמו הפך לחגיגה. רוב ההתייחסויות אליו נטפו רגשנות ונוסטאלגיה, אבל נדמה שנוכחותו אינה נבהלת מן הסנטימנטאליות ומן הבידור כלל. שירתו לא ברחה מאיתנו משום הזיוף המסוים או השטיחות או הטעם הרע שבו רקחו את רוב מופעי הזמר שהוקדשו לו. היא מוכנה לכל זה מטבעה. כי שירתו של אלתרמן, וגם זו הרצינית, האמנותית ביותר, שיחקה תמיד באפשרות של הקיטש, המיופייף, המוגזם, הצעקני. היא אהבה להידרדר אליו. להיות זולה לרגע או שניים, להצטבע חזק בצבעי שקיעות של פטל, להופיע בשוק הקשוח ביותר של הצרכנות האמנותית ולנצח גם אותו.