"אל תשלט נא בך עין רעה, קלות-דעת,
אל יהיו לעולם בך מושכות ומרדעת,
את כנפם של חיים ואחות שירתם.
הצרות שחוללת הן כאפס, רואה את,
נוכח מה שעושה, על כל שעל וצעד,
נצח כבד ראשם של הכסיל והתם..."
       ("שיר עשרה אחים" נ. אלתרמן)

מאז הביקור הראשון, בזכות האגס שנפל על ראשי, אני מאוהב בקרקס ובעם השוכן באוהליו. ואכן, זהו עם עתיק, חסר מולדת, "מפוזר ומפורד בין העמים". אמנם אין לו דגל והמנון, אך דגלים רבים בשלל צבעים מתנופפים מעל אוהליו, ומנגינות לו רבות ועליזות. ויש לו שפה משלו, שהיא כליל כל השפות בעולם – שפה בין-לאומית המובנת רק לבני העם הזה.
בנדודיו חוצה הקרקס גבולות ואף את גבול ההגיון. כי מה ההגיון במריחת פנים בצבע, במכנסיים רחבים עד כדי גיחוך, ובקפיצה הכרוכה בסכנת נפשות מטרפז לטרפז בגובה מטורף? ומיני תעלולים, שאיש בר-דעת לא יעלה בדעתו לעשותם?
 ולמרות זאת, ואולי דווקא משום כך. נוהרים זקן וטף אל אוהלי הקרקס מאז ועד היום.

המאמר המלא