סיטואציה חדשה זו מאפשרת סוף סוף לאב לעבור, בוויכוחו הסמוי עם הבן, מקרבות בלימה למתקפה. האב מציג את האסתטיקה של הנשגב מול האסתטיקה של היפה, שעל פי התפיסה של קאנט בביקורת כוח השיפוט הייתה בסיס לתפיסת ה'אמנות לשם אמנות' שפותחה באמצע המאה התשע עשרה, ושימשה, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים (בסיטואציה שבה הפשיזם, לפי ולטר בנימין, הביא לאסתטיזציה של החיים הפוליטים), בסיס לאסתטיקה הפשיסטית, שבה, כדבריו, 'ניכורה [של האנושות] מעצמה הגיע לדרגה כזאת, שהיא מסוגלת לחוות את השמדתה היא כהנאה אסתטית ממעלה ראשונה'. גם אסתטיקה זאת מבוססת על התפיסה של קאנט בביקורת כוח השיפוט, ובתשתיתה האידאה בדבר ייצוג מה שאינו ניתן לייצוג. מכאן גם חוויית הנשגב הממזגת עונג וכאב או תענוג ואי-תענוג, ושיאה, לפי קאנט, באבסטרקט, ועל כן היא יכולה להוות בסיס, כטענת ליוטר, לאמנות של האבסטרקט והמינימליזם המאפיינת את המודרניזם והפוסט-מודרניזם של המאה העשרים.