ציינתי פעמים אחדות כי שתי השורות שבסוף הפרק הקודם, החותמות את הבית הרביעי והחמישי של 'איילת', דהיינו סצנת השבועה ששורות אלה הן פסגתה, הן להערכתי שיאו של השיר מבחינה תמטית ודרמטית גם יחד. בהן התשובה לסיטואציה הבסיסית ולדילמה המרכזית שהולידה את היצירה – ההתמודדות עם הקסם הרוחני-אסטתי של הפשיזם. שבועה זו, שהיצירה כולה כמו חותרת אליה, עומדת כל כולה בסימן ההתנגדות והשלילה: ההתנגדות לטוטליטריות של הרוע ושלילתו המוחלטת, ללא פשרות, המודגשות באמצעות החזרה המוטעמת, המשולשת, על מילת השלילה 'לא.