בסוף 56', במחנה החורפי של בית-נבאללה, נתקלתי לראשונה בפרשנות החיה של השיר "אל תיתנו להם רובים". ככל נער מנערי תנועות הנוער שרתי בדבקות, ממש עד צאת הנשמה, את השיר הנוסטלגי של נתן אלתרמן, המלא בעצב הכיליון הקרב של אחרון חיילי מלחמת העולם הראשונה, הגוסס לאטו תחת ידיה האוהבות של האחות הרחמנייה, בבית המרפא לנפגעי התקפות הגז. רק לאחרונה חזרתי שוב אל השיר מכמיר-הלב הזה, כדי לברר היטב את מקורותיו, ולהבין את מקורות ההשראה של אלתרמן הצעיר, שכתבו מתוך סערת נפש אנטי-מלחמתית ב-1934. ומצאתי שאכן, זיכרוני לא בגד בי, ומה שסופר לי ליד מדורת השבט של התנועה, באמת קרה.

כשאלתרמן למד חקלאות בצרפת הוא נתקל בהספדים לחייל הצרפתי האחרון מנפגעי הגזים. מתברר ש-17 שנים סבל החייל נוראות, והתגולל בבתי חולים ובבתי מרפא מ-1917 ועד מותו. גורלו נגע עמוק ללבו של המשורר הארצישראלי הצעיר, והוא כתב בהינף יד את "אל תיתנו להם רובים" (לחן: שטפן וולפה; שנת כתיבה: 1935)