פעם אחת, בקיץ של שנת תי"ו־שי"ן־וי"ו נסעתי עם אבא לתל־אביב. אבא, איש סגור וגאה, יצא מגדרו לפני הנסיעה. הפגישה שהסדיר לו יהודה, ידידו הקרוב, עם נתן המשורר התל־אביבי המופלא, סיכלה את מנוחת־נפשו. הוא היה מתוח, נוח להתרגז ומיהר להתעצבן. וכשהעביר את כפו על לחי הילד שלי החלקה, לא ידע על מה הוא מעביר. וכשהחליק על שער הילד שלי, המתולתל עד לגעגע, לא הרגיש על מה הוא מחליק.