על נוכחות המוות בשיר

----------------------------
 

המוות לדעת אלתרמן הוא הנותן לחיים את משמעותם האמיתית. אין מספר לדוגמאות של מוטיב זה בשירתו, אחדות מהן הבאתי לעיל, וכך יש להבין את סצינת הסיום של השיר. 
 

נציג שנית את הבית המסיים - בית י'

גַּם זֶה נִשְלַב בַּמִּלְחָמָה. כָּל זֶה גַּם יַחַד

כְּמוֹ אִבְחַת אָבִיב נִמְסַךְ בָּעָם מִלֵּיל

וּמִשְחָרִים. כָּל זֶה מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל

יִהְיֶה עוֹלֶה בִּיעָף, וְשָב-נִקְטָע בִּילֵל

שֶל אִיש זוֹנק וְאִיש יוֹרֶה וְאִיש נוֹפֵל.

נעיין בשורות הסיום: "כל זה ... יהיה עולה ביעף...נקטע בילל ..של... איש נופל". תמונת הסיום מתוארת בעוצמה רבה במיוחד, כמספר תמונות סטילס של סצינה מוסרטת, המטעימות את 3 המוקדים החשובים של הסצינה. אפקטיבי הוא גם עירומָהּ של המילה "איש", המודגש ע"י 3 חזרות. ה"איש" פושט את עֶגְלוֹנוּתוֹ, נַפָּחוּתוֹ ואוֹפוּתוֹ מהבתים הראשונים, מזדכך מהן... ו...זונק/ יורה/ נופל. הכל נקטע, אך מאיר את "כל זה" ע"י עובדת המוות. נותן לו את המשמעות הגדולה...

 

- - - 

האם אלתרמן נתפס כאן גם להגיג פציפיסטי? בדומה לשורה " שוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ "? האם עירומה של המילה: "האיש", חפותו מכל מאפיין, נועדו להחיל את הנאמר גם על חיילים בכלל, אפילו חיילי האויב? נדמה שלא. המאמר כולו, עד כאן, סותר לכאורה אפשרות כזאת, כמו גם הרוח הכללית בפרק "שירי עיר היונה", הוא שופע תכנים לאומיים, אך אצל אלתרמן לעולם אין לבטל אותה לגמרי. אין יותר אלתרמני מהוספת עוד סימן שאלה מחתרתי אחד, "אחרון ודי".