רחוב ביסון (Bisson). אני נושאת עיניי למעלה ומחפשת את עליית הגג שממנה השקיף הנער על אותם "שחורים אפריקאים... יהודים וערבים" בני השכונה, ש"אין להם שום איש", וחלם "לכתוב" גם הוא "יום אחד... את 'עלובי החיים'", שהיו בני בלוויל. זה היה ג'ונגל אנושי של גנבים, "נשים שמקיימות את עצמן" וסרסוריהן, סבלים גברתנים ואמני רחוב מפוקפקים.

 

כארבעים שנה לפני "כל החיים לפניו", כשבא אלתרמן לרובע, הוא היה מאוכלס בצרפתים שפונו לכאן לראשונה באמצע המאה ה-19 ממרכז פאריס במסגרת תוכנית אוסמן להתחדשות העיר, שבעטיה הופקעו בתיהם לצורך סלילת שדרות אליזה, הקמת בתי מידות והפיכתה של פאריס לעיר מודרנית. בלוויל סופחה אז לפאריס, שם נאלצו המפונים לחיות בתנאים ירודים ובצפיפות. היו שם ארמנים ויוונים שהיגרו לרובע, וכן גרמנים, ספרדים ויהודים מזרח אירופאים, שרבבות מהם המשיכו לזרום אליה בשנות השלושים של המאה הקודמת.

 

"לנאות מרעה כחולים נלך נא, / כל נשמותינו הבלות / שם דשא עשב תלחכנה", כתב אלתרמן למראה הנשים של בלוויל; ושר קולו החם של יוסי בנאי את טורי אלתרמן: "שקיעה ורודה בין הגגות. / אספלט כחול מלמטה, / עיני נשים נוגות נוגות / אומרות לערב — 'למה באת?'"