השיר 'עם אלתרמן בחולות' (זך 2002) הוא השיר הארוך ביותר שכתב נתן זך עד כה – חמישים ואחד בתים – והוא מתאר פגישה מחודשת, מאוחרת, בין שני משוררים שהשפיעו השפעה מכרעת על השירה העברית: נתן אלתרמן ונתן זך. החלטתו של זך להפגיש מחדש – פגישה הזויה במסגרת בדיונית של שיר – את דיוקנו כמשורר מבוגר עם דיוקנו של אלתרמן המשורר המת מצביעה על העניין היסודי והעמוק שיש לזך בשירת אלתרמן גם כארבעים שנה לאחר שכתב את המסה 'הרהורים על שירת אלתרמן' (זך 1959). ואולם, המילה 'מפגש' רומזת לכך שזך איננו מעוניין 'רק' בבחינה מחודשת של הפואטיקה שלו לעומת הפואטיקה האלתרמנית; הפגשת שתי דמויות המשוררים במסגרת השיר מאפשרת עימות ישיר וגלוי ביניהן, עימות שלא נערך כשהיה אלתרמן בין החיים: אלתרמן לא הגיב מעולם, לפחות לא בגלוי, על טענותיו החריפות של זך נגדו. העימות הישיר בין שני המשוררים בשיר 'עם אלתרמן בחולות' הוא אפוא עימות ש'נכפה' על המשורר המת. 'כפייה' זו מעלה שאלות רבות: מדוע חש זך צורך להעלות באוב את דמותו של אלתרמן ולהתעמת עמה? מה ביקש לשמוע 'מפיו' של אלתרמן ו'בקולו'? והאם עימות זה עשוי להיות עימות הוגן כשדברי המשורר המת מושמים בפיו על ידי המשורר החי? הדיון במאמר ינסה לתת מענה על שאלות אלה ואחרות. 
 

הפגישה בין שני המשוררים, המתקיימת בגבולותיו הבדיוניים של השיר, מחייבת הבחנה בין המשוררים זך ואלתרמן ובין הפרסונות הפְּנים-שיריות שלהם; לכן, הפרסונה הפְּנים-שירית של נתן זך תיכתב בדיון להלן במרכאות כפולות, "זך", והפרסונה הפְּנים-שירית של אלתרמן – "אלתרמן".