|
שתי שיחות ליליות עם נתן אלתרמן - דן מירון
באחד הקיצים של שנות החמישים האחרונות - 1958 או 1959 - הייתי מצטרף כמעט מדי ערב לפמליה הקטנה שהסבה עם נתן אלתרמן ב"כסית" ו"מבלה" שעות אחדות במחיצת המשורר וידידיו. ה"בילוי" היה מכביד למדי. אלתרמן הקפיד בבחירת שולחן מבין השולחנות שעמדו בתוך בית הקפה, ולא מבין אלה שהוצבו על גבי המדרכה בחוץ, וכך נמנעה ממני ומן היושבים איתו רווחת המעט שברוח הערב, שהיתה עשויה לרענן את הכובד המהביל של ערבי הקיץ התל-אביביים. השיחה ליד השולחן נסבה טיפין-טיפין והמשורר לא הרבה לתרום לה. הוא היה יושב על כוסית הקוניאק, שהתרוקנה והתמלאה מחדש בלי אומר ודברים, מאזין למחצה, מעיר מדי פעם הערה קצרה של הסכמה או הסתייגות, ללא חום וללא עניין. מבטו היה תלוי באוויר, מעל לראשים, והזמזום הרך, שהיה אופייני לו כל-כך, הצטרף להמיית המאווררים העייפים. הוא נראה מבודד, שקוע באיזה רוגז עמום המביא להיסח הדעת ואף למעין עייפות חלום.
מתוך הספר "הספריה העיוורת, פרוזה מעורבת 1980 - 2005". הוצאת ידיעות אחרונות
חזור |